דברי תורה בכתב ידו של רבי יוסף שלום אלישיב. דברי אגדה ומוסר בנושא חטא עץ הדעת של אדם הראשון, תכלית החיים, ונפש האדם.
תמצית הדברים: עניין מהות חטא אדם הראשון, פיתוי הנחש היה בהסתת האדם לחפש את מה שלא ניתן לו, ולהטיל ספיקות במה שיש לו, ונענש שגם מה שניתן לו נלקח ממנו ['וקוץ ודרדר תצמיח'], אחר שאדם מתענג במה שאינו מגיע לו התענוג הופך לו לזרא וסופו תוגה ועצבון. כשנאמר 'ותפקחנה עיני שניהם' אודות אדם הראשון באותו רגע נפתח הפתח לתאוות ולדרישת מותרות ולאי הסתפקות במה שיש לאדם ועל זה נאמר 'זה ספר תולדות אדם' שמה שנקבע באותו הרגע נשאר לדורות שנתקלל האדם במה שהוא שואף לדברים שאינם צורך אמיתי כעין מותרות וכדו', ולכן נסתלק מגן העדן ששם הכל היה לפי קצבה ולפי הצריך לו באמת שחי במציאות שהמלאכים דאגו למזונותיו בבשר ויין וכו'. התיקון לזה מגיע בכל שנה בחג הסוכות ושמחת תורה אחר יום כיפור, שביום הכיפורים האדם מתנער מהרדיפה אחר המותרות ומתוודה על חטאיו, וכשיוצא לסוכה הוא מכריז שדי לו במה שמקבל מהשי"ת ללא דרישות מיותרות ואז זוכה לשמחה שהיתה לפני חטא אדם הראשון ב 'שמחת תורה', ששמחים עם הקב"ה, בלי דרישות אחרות, ועוד עניינים.
בשונה מכתבים אחרים בהם כתב הגרי"ש דברי מוסר כמסכם לעצמו כאן כתב הגרי"ש את הדברים בלשון נוכח, בפניה לאדם: 'הלא יש לך קושיות כרמון, ואתה מרגיז על החיים שאין אתה מוצא סיפוק ואתה רוצה היום זה ומחר זה, וגם הבריאות אינה בסדר וכו'.'
[1] דף שורות כתוב משני צדיו. 21×16 ס"מ. מצב טוב מאד.
רבי יוסף שלום אלישיב [תר"ע-תשע"ב], נולד בעיר שאוול שבליטא כבן יחיד להוריו לאחר 17 שנות נישואין. בשנת תרפ"ד עלה ארצה עם משפחתו אשר השתקעה בשכונת מאה שערים בירושלים. כיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, נודע בעיקר בשל התמדתו המופלאה במשך כל שנותיו מיום עמדו על דעתו. לימים נעשה לגדול פוסקי ההלכה שבדור, ולמנהיג הדור.