ארכיון היסטורי רב ערך משנת 1946 בשיאו של המאבק המזוין להקמת המדינה היהודית לאחר 2000 שנות גלות. הארכיון מכיל כ-81 מסמכים מקוריים ומכתבים אותנטיים אודות האסירות היהודיות – חברות המחתרות, שהיו כלואות בתנאים תת-אנושיים בכלא הנשים הבריטי הידוע לשמצה בבית לחם. הארכיון שלפנינו עוסק באחת התופעות המפוארות בדברי ימי עמנו – הנשים העבריות הלוחמות, שבניגוד גמור לעדינות היהודית ולצניעות הטבעית הטבועה בהן מדורי דורות, נחלצו חושים ולחמו בעוז ובגבורה במלחמה פנים ואחור נגד הבריטים ונגד הערבים ואף יכלו להם! בזכות מסירות נפשן של אותן הלוחמות המופלאות זכינו להקמתה של מדינת ישראל. להלן פירוט חלקי של המסמכים והמכתבים בהם אנו נחשפים בין היתר גם לתגליות היסטוריות: חומר רב על מצב העצורות, על היחס המחפיר אליהן מצד נהלי בית הכלא ואנשי המשטרה ועוד. חומר על הקונגרס הציוני ה-22 שהתקיים בבאזל (1946), בו התפטר חיים וייצמן מהנשיאות. פרטים רבים אודות מסירותה הרבה של ד"ר פרלמן לחולים, על הסיכונים האישיים שנטלה עבורן. פרטים אודות תרומות שקבלו מקרן 'תל-חי'. מכתב תודה לג'אורג' קאריסקי, שהיה ממנהגי התנועה הציונית בגרמניה בתקופה שלפני עליית הנאצים לשלטון ובשנות שלטונם הראשונות. הוא נקט עמדות רדיקאליות ומעוררות מחלוקת לגבי ההכרח לעליית יהודי גרמניה לא"י. היה עשיר מופלג, אולם בקיץ 1937 איבד את הונו, ואיבד את מעמדו, ובחורף עלה ארצה. מכתבים רבים מאת ד"ר חנה (אנה) פרלמן – 'רופאת הנשים'. אליה כתבה האסירה צלה עמידרור, שהייתה ממפקדות בית"ר ולוחמת אצ"ל, ובדצמבר 1941 נעצרה בידי הבריטים בבית לחם, ואשר בזיכרונותיה האריכה לפרט על החיים בצל הכלא. מכתבים מ'הוועדה לעזרת משפחות העצורים העבריים'. פניות רבות אל התעשיין אריה שנקר, שהקים את ארגון 'התאחדות בעלי התעשייה בארץ ישראל'. מכתבים מה'וועד הלאומי לכנסת ישראל', חתומי ע"י ב"כ הסוכנות מר ליאו כהן – משפטן יהודי יליד פרנקפורט, שכבר בצעירותו היה פעיל באגודת סטודנטים ציוניים, שבשנת 1935 עלה ארצה ושימש כמזכיר המדיני של 'הסוכנות'. מכתבים מאת אניטה מילר-כהן – מנהיגת ארגוני נשים ומייסדת השירות הסוציאלי. מכתב לפרופ' ו. שטראוס מ'בית הבריאות הדסה'. פניות רבות אל ומאת רב בתי הסוהר הבריטיים הרב יעקב גולדמן – הרב יעקב גולדמן נולד בשנת תרס"ו, למשפחה פולנית שהיגרה לניו יורק, שם למד תורה ומדע. עלה לא"י והוסמך כרב. ב-תש"ג התגייס לצבא הבריטי ושירת כרב צבאי ביחידות הא"י. עם שחרורו מהצבא הבריטי ב-תש"ו התמנה כרב בתי-הסוהר ומחנות המעצר בא"י, מטעם הוועד הלאומי. בתפקידו זה פעל רבות ונצורות לטובת העצירים, והיה איתם עד נשימתם האחרונה, הי"ד. כ-[81] מסמכים ומכתבים אותנטיים, גדלים ומצבים שונים. מצב כללי טוב. ———————————————– – הרחבה אודות המסמכים והתקופה מאת ההיסטוריון והחוקר התורני הרב יחיאל גולדהבר – חבר מערכת קטלוג היודאייקה 'ווינר'ס': מערכת המשפט ואכיפת החוק של המנדט הבריטי בארץ ישראל כללה בתי-דין אזרחיים וצבאיים, משטרה ושירות בתי-סוהר. הבריטים מצאו מיתקנים ישנים ובלתי-מתאימים ששימשו בתקופה העות'מאנית כבתי סוהר ובתי מעצר, ולכן נאלצו להקים מחדש ברחבי הארץ בתי כלא ומחנות מעצר, כשהגדול שבהם היה בית הסוהר המרכזי בירושלים. עבור נשים אסירות, הוקם והופעל בית סוהר בבית לחם, ששימש לכליאתן של נשים יהודיות וערביות, ובכלל זה אסירות המחתרות העבריות, שפעלו נגד המנדט הבריטי. בכלא זה נאסרו גם נשים יהודיות שניסו להיכנס לארץ ללא אישור, במה שכונה אז 'העלייה הבלתי ליגאלית'. בית הסוהר לנשים נוסד בשנת 1930. בשנותיו הראשונות שהו בו רק אסירות ערביות. ב-26 ביולי 1934 נכלאה בו קבוצה של 32 נשים יהודיות, שנתפסו בעת שניסו להיכנס לארץ ללא אישורים. כליאתם עוררה רעש גדול בעולם כולו, וכעבור חודשיים שוחררו ונשלחו חזרה לפולין. עצורות המחתרות נכלאו בו לראשונה בחודש מרץ 1935. מדובר בחברות המחתרות 'הגנה', 'אצ"ל' ו'לח"י'. אסירות אלה הוגדרו תחת הטייטל 'אסירים פוליטיים'. העבירות שבגינן נכלאו כללו החל מתליית כרזות נגד הבריטים, דרך אימון ואחזקת נשק, ועד פגיעה פיזית בבריטים, כמו פיצוץ מבנים והריגת חיילים. עונשי המאסר נקבעו בהתאם לחומרת העבירה, ונעו בין חודשים ספורים למאסר עולם ואף עונש מוות. סביב בית הסוהר הייתה חומת-אבן ובראשה סלילי תיל דוקרני ושער-ברזל. בשנים 1947-1934 הייתה בו תפוסה ממוצעת של כ-90 אסירות. חיי הכלא היו קשים למדי, שלט בהם משטר של דיכוי ושימוש בכוח. המוסדות הלאומיים העבריים דאגו לצרכים הגשמיים והפיזיים של האסירות. לוט זה חושף התמסרותם של אנשי ה'וועדה לעזרת משפחות העצורים העבריים' וגם כמה אנשים פרטיים עבור האסירות. אישים אלו לא נחו ולא שקטו, דאגו לצרכיהן הפרטיים והכללים, להן ולבני משפחותיהן ע"י עזרה משפטית לאסירות ותמיכה כספית במשפחות הנצרכות וכד'. הם אף ניהלו מו"מ עם השלטונות לשם הטבת תנאי המאסר, ע"י אספקת תוספת מזון, ע"י עזרה וחומרים רפואיים, ע"י אספקת עיתונים וספרים. הראשונים שתמכו באסירים באופן מאורגן ומסודר היו אנשי 'הוועדה לעזרת משפחות העצורים העבריים'. מאמצע שנת 1944 סייעה הוועדה לאסירים בנושאים רבים ומגוונים: למשפחותיהם שנותרו ללא מפרנס ובלא תמיכה כלכלית, ניתנה עזרה כספית, מצרכי מזון ופרטי לבוש; אם נזקקו האסירים או בני משפחותיהם לסיוע רפואי, כגון אשפוז וטיפול רפואי, דאגו לכך הוועדה. הוועדה יזמה קייטנות ומעונות לילדי האסירים. מזון טרי נשלח לבתי הסוהר; עיתונים, מגזינים וספרים. הוועדה סייע רבות לאסירים לשירותים משפטיים כשנזקקו לכך. גם כשהשתחררו האסירים תמכה בהם הוועדה בקצבה חודשית, מענקים, סיוע באיתור פרנסה וכדומה. הוועדה נתמכה רבות ע"י ה'רבנות הראשית'. כאשר פנתה אליהם, מיד ניתנו לאסירים סעד רוחני, ואף שלחו מכתבים לבעלי חברות, בעלי הון, נדבנים ובעלי קשרים פוליטיים ברחי הארץ והעולם, וביקשו מהם לתרום כסף עבור הוועדה. ראשי הוועדה התלוננו רבות בציבור על חסר שיתוף פעולה מצד מוסדות היישוב והוועד הלאומי, שלא נענו לבקשות הסיוע שהופנו אליהם. הוועדה ציינה שלעתים רחוקות אמנם נשלחו מוצרי מזון לבתי הכלא, אך התעלמו מצורכי משפחותיהם. הוועדה השיגה כספים לסיוע בכמה שיטות: נציגיה ברחבי העולם פנו לארגוני סיוע בין-לאומיים וליהודים עשירים בעלי השפעה שהתרימו את קהילתם בערבי התרמה, ואספו בהם כסף רב לטובת האסירים. עם זאת הוועדה התקשתה לעמוד בתשלומים ההולכים וגדלים עקב ריבוי העצורים. הוועדה סייעה רבות לאסירים במשלוח מכתבים, והייתה להם לפה בנוגע לקשייהם מול שלטונות המנדט. באמצעי תעמולה רבים הפיצה את דבר מצבם החמור של האסירים כדי שייוודע בכל הארץ, ולא ירד מסדר-היום עד שתימצא לו תקנה. מספר המשפחות שקיבלו עזרה עד סוף שנת 1946 היה בשיאו 225! הסכום שניתן להם היה כ-25.000 לירות. ה'וועד הלאומי' שהיה הגוף הרשמי הממונה על ענייני היהודים, התעלם כמעט לחלוטין מקשייהם של האסירים. רק בראשית שנת 1947 החל הוועד הלאומי לטפל באסירים בכל רחבי הארץ בהיקף רחב, לשם-כך הקימו את אגודת 'לאסירינו', אגודה בלתי מפלגתי וכלל יישובי, שמטרתה הייתה לדאוג לצרכי החומריים והתרבותיים והדתיים של כל האסירים והאסירות. אחת הבעיות הקשות ביותר במסגרת בית הסוהר, הייתה בעיית ה'טיפול' הרפואי. רוחן הבריאה של העצורות הצליחה להתגבר על ייסורי הישיבה במאסר. השמירה על עוז הרוח, נתונה הייתה בידי העצורות, אולם לא-כן השמירה על בריאות הגוף שאינה תלויה באומץ רוח. התנאים בכלא היו בלתי אנושיים. המרתף בו התגוררנו, שימש בשעתו כדיר חזירים. הטחב שלט בו, עובדות שרק הגבירו את המחלות. המזון לא הספיק, לא בכמות ולא באיכות, על אף העזרה שהגיע מבחוץ. בעיית הטיפול הרפואי עצמו והרופא, היא בעייה כאובה כשלעצמה. הרופא היה ערבי בשם 'מעלוף', היה בו כל ה"מעלות" כאחת: שפל ונבזה וחסר כל רגש אנושי. רק דבר אחד חסר היה בהחלט: ידע ברפואה. טיפולו היה איום, לא רק משום שלא רצה לעזור לאסירות יהודיות, אלא פשוט משום שלא ידע את חוכמת הרפואה. רק לאחר התערבות מבחוץ ובעזרת לחץ ציבורי של התנועה הלאומית באה ל'בית לחם' רופאה ששמה ייזכר לטוב: חנה פרלמן מירושלים. הייתה זו אישה תרבותית, היודעת יפה את מקצועה, בעלת לב אנושי-יהודי חם, שהייתה מוכנה לעזור בכל כדי להקל על העצירות. אם כי לא הייתה צעירה, וגם לא מן החזקות ביותר, לא התחשבה בזמן, בטרחה ובעמל. ממכלול הבקשות אנו מבינים על החוסר בבגדים, כולל בגדים מינימליים, בתרופות, ובסיגריות [מכתבי תודה לחברות 'דובק' ו'ביז'ארנו']. בתור יו"ר התאחדות עולי אוסטריה, דאגה אניטה כהן גם לבני עמה שזה עתה עלו ארצה, ומכתבים אחדים מתייחסים לעזרה עבור העולים החדשים. זו פעם ראשונה שעולה למכירה פריטים על בית הסוהר בבית לחם.
