זכרונותיהם של חותמי מגילת העצמאות – מבחר ראיונות עם חותמי מגילת העצמאות עם חתימות ידם

בשנת 1961 קיים א. וורטמן סדרת ראיונות עם מרבית חותמי מגילת העצמאות עבור גנזך המדינה. לכל אחד מהחותמים הוצגה רשימה זהה של 22 שאלות בנושא החתימה על מגילת העצמאות וסביב חלקו האישי בטקס החתימה שהתקיים במוזאון ת"א הישן בה' באייר תש"ח. הראיונות הוקלטו ובמקביל הודפסו במכונת כתיבה. בסוף כל ראיון חתם המרואיין את שמו. לפנינו 21 ראיונות מלאים על גבי נייר קופי של מכונת כתיבה עם חתימות ידם של חותמי המגילה המרואיינים.
בסה"כ לפנינו 17 מרואיינים עם חתימות ידם: דוד בן גוריון, משה שרת, פרץ ברנשטיין, סעדיה כובשי, יצחק גרינבוים, ק. כהנא, מאיר וילנר, שטרית, א. גרנות, רחל כגן, חיים משה שפירא, נחום ניר, ד"ר ה. רוזנבלום, הרב י. מ. לוין, אהרון ציזלינג, זרח ורהפטיג, צבי לוריא ,משה קול, מרדכי בן טוב – חותמת אישית. בדף האחרון של ראיונות כולם מופיעה חתימת ידם האישית [פרט לצבי לוריא, ומשה קול שאינם חתומים].
לפנינו סדרת ראיונות מרתקת השופכת אור חדש על התרחישים השונים שלוו את חתימת מגילת העצמאות. בין השאלות הזהות שהציג וורטמן לחותמים: 'איפה היית ואיזה תפקיד מלאת ביום העשרים ותשעה לנובמבר 1947?', 'מה היו מעשיך ותפקידך מתאריך קבלת ההחלטה ע"י האו"ם, ועד יום הכרזת המדינה ולאחריה?', 'איפה היית ובמה עסקת בשנים – שלושה הימים שקדמו להכרזת המדינה?' 'מה היתה דעתך על האפשרות המעשית של הקמת המדינה לאלתר?', 'מה היה חלקך בניסוח המגילה?', 'איזה סעיפים או פרטים מתוך ההכרזה עוררו חילוקי דעות?', 'איזה מקרה או מאורע מן הימים ההם נחרת בזיכרונך במיוחד?'.
בן גוריון: בתארו את יומו בכ"ט בנובמבר 1947: 'באותו יום נמצאתי בקליה… בשעה מאוחרת בלילה העירו אותי משנתי וסיפרו לי על ההחלטה של האו"מ מיד הגיעו פועלי מפעל ים המלח ורקדו. למחרת בבוקר חזרתי לירושלים וראיתי העיר צוהלה ושמחה, רוקדים ברחובות וקהל רב נתאסף בחצר בית הסוכנות. אודה על האמת כי השמחה לא היתה במעוני, לא מפני שלא הערכתי את ההחלטה של האו"מ, אלא מפני שידעתי מה צפוי לנו – מלחמה עם כל צבאות עמי ערב' . ובהמשך: 'תפקידי מאז מלחמת העולם השניה: התכוננות למלחמה עם שכנינו, אשר ידעתי שהם יתקפונו כשנקים מדינה יהודית. ועסקתי בשני דברים: רכישת מכונות לתעשייה צבאית בארה"ב, וברכישת נשק קל וכבד בארצות אירופה ובארצות אחרות שאיני צריך להזכיר את שמן'. לשאלה: 'האם תוכל לתאר את רשמיך מהמעמד של הכרזת המדינה?' השיב בן גוריון: 'בשמי אוכל למצות בשתי מלים: בגיל ורעדה. שמחתי כמובן, אבל הייתי אפוף חרדה לקראת פלישת צבאות ערב, מיעוט מספרנו והנשק שעוד לא הגיע לידנו, אם כי נמצא אי שם בחו"ל'. לשאלה: 'האם יש לך משהו מיוחד שהיית רוצה למסור לבני הדורות הבאים שיאזינו להקלטה זו?' השיב בן גוריון: 'אני רוצה שידע שקוממיות לאומית בלבד אינה מספיקה. יש להמשיך בקיבוץ גלויות ולעשות מאמצים מוסריים וחינוכיים להיות עם סגולה ואור לגויים'.
בראיון עם מר יצחק גרינבוים ספר בין היתר על חוסר תקשורת בין אנשי המטה המלחמתי לבין ראש הממשלה: 'היחסים בין אנשי המטה לבין ראש הממשלה שנמצא גם הוא במקום הקרבות לא היו ברורים… אנשי המטה רובם ככולם טענו שהתערבותו של ראש הממשלה הפריעה ושיבשה את הפעולות. התוצאות היו עגומות…פתחתי בשיחות בדבר התפטרותו של ראש הממשלה והאפשרות לבחור במקומו אחר '.
מאיר וילנר בראיון אודות רשמיו ממעמד הכרזת המדינה: 'הרגשתי שעושים היסטוריה… היתה שמחה בלב, אבל היו גם חששות שאלה אשר יושבים סביבי בזמן החתימה (בן גוריון, שרת וקפלן) מתכוונים לא לעצמאות של ממש, אלא להחליף את האדון הבריטי באדון האמריקאי…' [כמו"כ הוסיף לספר על אירוע ששמע מזקן ערבי שסיפר לו בנוכח עשרות מאנשי הכפר. בסוף מלחמת העצמאות אשר בו בכפר ערבי הועמדו ערבים בשורות של עשר עשר וכל עשירי נתבקש לצעוד קדימה ונורה בידי כוחות צה"ל, למרות שלא היוו איום באותה העת, ע"מ ליצור הפחדה ולהטיל מורח בליבות הערבים, שלא יעזו להלחם שוב].
בדבריו של ד"ר ה. רוזנבלום פרט מעניין:'קרתה לי 'תקרית' מיוחדת במינה… כשנקרא שמי, ועליתי על הבמה מוכן ומזומן לחתום את שמי, היינו 'ד"ר הרצל רוזנבלום' כי שאני חותם אותו תמיד, פונה אלי בן גוריון… ובקול תקיף אמר: 'תחתום ורדי ולא רוזנבלים!', אני הייתי כמובן במצב רוח לא לגמרי מאוזן, אולי בהשפעת הטכס החגיגי ולא ידעתי מדוע צריך לחתום בשם ורדי שהיה הפסוודונים שלי בעתון, אבל חתמתי כמבוקש 'הרצל ורדי' וככה נשאר שמי לעולמי עד במגילת העצמאות… אחר כך באחת ההזדמנויות שאלתי את בן גוריון, מה הניע אותו לבקש אותי שאשתמש בשם 'ורדי', והתשובה היתה, שהוא רצה יותר שמות עבריים במגילה' .
בראיון עם משה שרת הרחיב בעניין גילגולי הנוסח של המגילה בינו בין זלמן שזר ובין בן גוריון, אשר קבל על בן גוריון כי שינה את מבנה הטיוטה כפי שהוא ניסח מלכתחילה: 'לא באתי בטרוניה על הדברים שהוא הוסיף. אבל הוא שינה את המבנה, ועל זאת אני מצטער עד היום הזה. אני חושב שהוא נטל מן ההכרזה את הגיוניות המבנה שלה'. כמו"כ מספר סיפור מעניין אודות חלקו בקביעת סמלה של המדינה. הועדה לקביעת הסמל החליטה כי סמלה של מדינת ישראל יהיה אריה על שם הפס' 'גור אריה יהודה' ושרת התנגד לכך בכל תוקף: 'אני נתפרצתי לשמע הרעיון הזה, ואמרתי אתם מתארים לעצמכם שסמל המדינה שלנו תהיה חיה טורפת?… האמנם חיה טורפת תבטא את הדמות שאנו רוצים להקנות למדינה הזאת… והם השתממו ואמרו: אז איזה סמל אתה מציע? אמרתי, כמובן המנורה. מנורה זה מקור של אורה, זה אור מציון, זה אור לגויים… והם מיד קיבלו את ההצעה, שמחתי מאד.'
חלק מהמרואיינים ציינו כי חשו שחסר במגילה הפן הדתי, כך למשל בראיון עם הרב לוין: לשאלה: 'האם סבור אתה לאחר 13 שנות הקמת המדינה, שרצוי היה אז להוסיף על סעיפי ההכרזה הרשמית או לשנותם? השיב: 'צריכים היינו להדגיש כיהודים שהיה זה בעזרת ה' . מה שכתוב שם אינו מספיק…'.
חלק מהחותמים תיארו את ההתרגשות הרבה שחשו בעת המאורע, כך למשל הרב לוין בתשובה לשאלה אודות מאורע שהותיר בו רושם מאותם הימים: 'אני זוכר את יום ה 29 בנובמבר, כלומר חצי שנה לפני הקמת המדינה, … בלילה ההוא כפי שנדמה לי, לא היה פה אף יהודי אחד שישן, כל הישוב היה ברחוב. אינני זוכר שמחה כזאת, התרגשות כזאת, התלהבות כזאת… אכן זה היה לילה עצום, אני יכול להשוות ללילה זה רק לילה אחד, הבאת ארונו של תיאודור הרצל לארץ כאשר מאות אלפי האנשים והנשים עם ילדיהם, שמעולם לא הכירוהו באו בשעה 2 בלילה ללוות את ארונו…'
באשר לתחושותיהם ביום ההכרזה תשובה שחוזרת על עצמה אצל רבים מהשואלים היא שהפחד מפני מלחמה ופלישה של צבאות ערב העיבה על חגיגיות הטקס, חלקם אף אמרו שלא נתנו למדינה סיכוי להתקיים יותר מכמה שבועות… מתוך הראיונות עולים סיפורים מעניינים על חלק משרי הממשלה שהגיבו בפחד ובבכי ממש נוכח פלישת צבאות ערב, תוך חשש לאבד יישובים שעמדו על הקרקע עשרות שנים [בנקודה זו מרחיב סעדיה כובשי, התימני היחיד מבין חותמי המגילה, אשר בדבריו ניכר החשש הגדול שהיה אז מפני הפסד מול צבאות ערב, עד כי ראה בהכרזה עצמה מעשה שהיה מוותר עליו באותם ימים, ומסיבה זו עלו גם הצעות לדחות את ההכרזה]. ד"ר רוזנבלום אמר בהקשר זה: 'שמענו את נוסח המגילה שהוקרא ע"י מר בן גוריון, הוא כאילו פחד שלא נספיק לגמור את זה וההתקפה הערבית תפתיענו באמצע'. משה שרת תאר זאת: 'היתה התרוממות רוח מאין כמותה, יחד עם זה היתה הרגשה של חירוף נפש, של אדם שעומד על ראש צוק ועומד לקפוץ לתהום פעורה. היתה הרגשה כזאת של עמידה על פיסגה גבוהה מאוד, ורוחות זעף משתוללות מסביב, ויש להחזיק מעמד…'.
כן ניתנו דעות שונות באשר לבחירת השם 'ישראל' שחלק מהחותמים התנגדו לו והעדיפו את השם 'מדינת היהודים' ['יצחק גרינבוים סיפר: 'הרוב קיבל את דעתו של בן גוריון משום שנוח יותר שהשם יהיה קצר ולא בן שתי מלים כ'מדינת היהודים' והשם 'יהודה' אינו מתאים משום שגבולות המדינה שלנו רחבים יותר מאלה של המדינה בימי החשמונאים],היתה גם הצעה לקרוא למדינה בשם 'ציון' שנדחתה עקב התנגדות של בן גוריון. עוד מוצאים אנו בין הראיונות התייחסות נרחבת לפרשת אלטלנה ולחלקו של בן גוריון בפרשייה, לגילגולי הנוסח של המגילה, לשאלה אודות עתידו של העם היהודי בעוד כ 50 שנה (מרבית הנשאלים השיבו שהערך החשוב ביותר הוא להשקיע בעלייה יהודית, יותר מכל העניינים הפנימיים בארץ).
לפנינו ללא ספק תיעוד היסטורי חד פעמי ממדרגה ראשונה לאחד האירועים החשובים ביותר בתולדות מדינת ישראל מפי האנשים שיצרו אותו וחווהו על בשרם. עשרות דפים בהדפסת סטנסיל עם חתימות ידם של המרואיינים. מקור: עזבון א. וורטמן (המראיין). האוסף לא נבדק ביסודיות. סימני התיישנות וכתמים בחלק מהדפים, בחלקם קרעים קלים בשוליים התחתונים עם פגיעת טקסט קלה. מצב כללי טוב.