מכתב ארוך, וחשוב ביותר בפן ההיסטורי. מאת הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו אל מועצת החשמנים בצרפת, בעניין הסגרתו מישראל לצרפת של איש המאפיה האלג'יראית בצרפת (הנחשבת לאחת המאפיות האכזריות ביותר באירופה), הרוצח השכיר ויליאם נקש.
פרשת המאפיונר ויליאם נקש בשנות השמונים של המאה העשרים היוותה נקודת שבר וחידדה את ההבדלים שבין ה'ישראליות' ל'יהדות' – בין הממלכתיות הישראלית כמדינה מתוקנת במשפחת העמים ובין החובה הדתית-יהודית לערבות הדדית. הערבות ההדדית שהייתה ערך ברור ומוחלט בהיות עם ישראל 'בגולה' בין הגויים, אפילו כאשר הדבר נגד את החוק המקומי – נמשכה בקרב החוגים החרדים האולטרה אורתודוקסים גם לאחר כינונה של מדינת ישראל. אך בעקבות פרשה זו התרחב הסדק גם לחוגי המזרחי והגיע עד לימין החילוני ומפלגת הליכוד – חוגים שהיו נחשבים עד אז לממלכתיים, ומוסדות המדינה ובית המשפט בפרט היוו עבורם מושג מקודש. ניתן לומר כי בפרשה זו נזרעו זרעי המלחמה העקובה מדם (מטפורית כמובן) הניטשת עד עצם היום הזה, מלחמה שלימים תיקרא: המלחמה בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. או בשם הבלתי מכובס – המאבק בין הימין הישראלי לבג"ץ.
ויליאם נקש, היה מאפיונר יהודי-צרפתי-אלג'ירי, ודמות מוכרת בחוגי העולם התחתון בפריז. הוא נשכר בשנת 1983 בכדי להתנקש באדם בשם עבדאללה חאקר, בעקבות סכסוך שליטה במועדוני הלילה בעיר האורות. נקש, בראשות חוליה של שלושה מתנקשים ירה בעבדאללה חאקר 14 כדורים והוא מת במקום. שני שותפיו לרצח נתפסו כעבור מספר ימים, אך נקש נמלט לישראל ומתוקף חוק השבות הפך מיד, בזהות בדויה, לאזרח ישראלי בשם רודי אטלן. ממשלת צרפת הגישה בקשה למדינת ישראל להסגירו אליה, אך נקש נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
למעשה הוא הוריד פרופיל, והתנהל תחת זהותו החדשה כאזרח שומר חוק. הוא התאהב בבחורה ועמד ב‑17 במרץ 1985 לשאת אותה לאישה, תחת שמו החדש כמובן. למעשה, מצב זה היה יכול להימשך עוד ועוד, ונקש היה מוצא את עצמו כאזרח ישראלי בשם רודי אטלן בעל עבר נקי וצח כשלג. אך כדרכם של עבריינים, תכנן נקש לעשות עוד 'מכה' אחת, אחרונה בהחלט, שתסדר אותו לכל החיים, ואת זרעו אחריו. אותה ה'מכה' הייתה אמורה להתבצע ביום חתונתו! ב‑17 במרץ 1985, ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם האם נקש תכנן את חתונתו דווקא ליום השוד הגדול, ליצירת האליבי המושלם, או שיד המקרה זימנה זאת. כך או כך, הוא נתפס ביום חתונתו, במהלך ניסיון שוד של איש כמורה קתולי בכיר. על פי המידע הפנימי שהיה בידי נקש, איש הכמורה הבכיר הבריח באותו יום ברכבו מסוג מרצדס בעל לוחית רישוי דיפלומטית, מירדן דרך גשר אלנבי, 60 ק"ג של מטילי זהב ושני מיליון דולר במזומן, הון עתק במונחי שנות ה-80. נקש ארב לאיש הכמורה בכביש יריחו בניסיון ליירט את הרכב, אך הניסיון נכשל והוא נעצר. בעת שהיה במעצר גילתה המשטרה ששמו האמתי הוא ויליאם נקש המבוקש בצרפת.
באפריל 1985, החלו הליכי ההסגרה בבית המשפט המחוזי בירושלים. אך במקביל החלו נקש ואשתו הטרייה – שככל הנראה לא חָסַר להם כסף – בקמפיין ציבורי בכדי למנוע את הסגרתו. מה שהפך בעזרת יחסי ציבור משומנים למאבק דתי, האם ניתן להסגיר יהודי לגויים. הוקם "הוועד למניעת הסגרתו של נקש" בראשו עמד יוסף מנדלביץ', אסיר ציון לשעבר. למאבק הצטרפה גם תנועת גוש אמונים בראשות דניאלה וייס. בעקבות המאבק שהפך עד מהרה למחלוקת אידאולוגית בין גוש הימין שהתנגד להסגרה לגוש השמאל שצידד בהסגרה, החליט שר המשפטים מתנועת הליכוד אברהם [אברשה] שריר, למנוע את הסגרתו של ויליאם נקש לצרפת, בטענה שביטחונו האישי לא יהיה מובטח בכלא הצרפתי.
כנגד החלטתו של שריר הוגשה עתירה לבג"ץ. המשיבים היו שר המשפטים אברהם שריר ונקש עצמו. למשיבים הצטרף באורח בלתי מוסבר גם בית הדין הרבני, בטענה (חלשה משהו) של מניעת עיגונה של רעייתו הטרייה של נקש. בית הדין הרבני הגדיל לעשות ואף הוציא נגד נקש צו עיכוב יציאה מהארץ, בכדי למנוע את ההסגרה, אף על פי שלא היה זה בסמכותו של בית הדין. במרץ 1987 הכריע בג"ץ נגד החלטתו של שריר. ונשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר הבהיר כי סמכותו של השר אינה בלתי מוגבלת וכי אין בידיו שיקול דעת חופשי. נקש הוסגר לצרפת בשנת 1987 והוא נידון ל-20 שנות מאסר.
במכתב שלפנינו הנחשף כעת לראשונה, שכפי שניתן לראות הינו מכתב רשמי שסמל המדינה מתנוסס בראשו, ולפי התאריך המופיע בו הוא נכתב מספר חודשים לאחר החלטה חלוטה של בג"ץ המורה לבצע את ההסגרה באופן מיידי. ובכל זאת פונה במכתב מי שנושא את העמדה הרבנית הרמה ביותר במדינת ישראל ונחשב לאחד מסמליה המובהקים של המדינה, הרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו, וממשיך לפעול מאחורי הקלעים, באופן רשמי לגמרי, בכדי לעקר את החלטת בג"ץ מתוכנה. הרב אליהו גם אינו נרתע מעדת העיתונאים הלעומתיים (ראה: נחום ברנע, ידיעות אחרונות, 7 באוקטובר 1987). כאשר כמעט בכל העיתונות הישראלית דשו בעניין ללא הרף, תוך כדי פיזור רמזים עבים בהעלאת השאלה: האם היה איזה שהוא עניין נסתר ובלתי חוקי בהתערבותם של בית הדין הרבני ושר המשפטים אברשה שריר בניסיונם למנוע את ההסגרה, והאם מדובר כאן בעסקי "הון-שלטון-עולם-תחתון". למותר לציין כי טענות אלו לא הוכחו מעולם.
הרב מרדכי אליהו שנחשב למנהיגה הרוחני של תנועת המזרחי, והיה ידוע כמקובל אלוהי וצדיק נשגב. אינו נרתע מן הסתירה המובנית בעצם המכתב, יתירה מזאת, את המכתב הוא שולח למרבה האירוניה דווקא לחשמנים הנוצריים בפריז, למרות שזה עתה ניסה נקש לפגוע באחד מסמלי הנצרות בישראל ולשדוד את אוצר הכנסייה. אך הרב אליהו מתנהג כפי שנהגו רועי ומנהיגי עם ישראל לדורותיו. כבודו האישי אינו עומד בראש מעייניו, וכאשר על כף המאזניים ניצבת האפשרות להציל יהודי מפני סכנת המוות שציפתה לו בין הסורגים בצרפת, על ידי המאפיה הקורסיקאית היריבה, כפי שהרב אליהו האמין בכל ליבו (דבר שהתבדה בסופו של דבר). עושה הרב את כל אשר לאל ידו בכדי למנוע את ההסגרה. אפילו במחיר של פגיעה בכבוד הרבנות, ואפילו במחיר של פגיעה מסוימת ומידתית בבג"ץ ובמדינה.
הרב מרדכי אליהו פונה במכתבו הארוך שלפנינו אל מועצת החשמנים בצרפת, והוא מבקש מהם לסייע לעניין בעל חשיבות דתית ואנושית ממדרגה ראשונה ולהפעיל את השפעתם על הנשיא פרנסואה מיטראן בכדי לבטל את ההסגרה. הרב מפרט במכתב את "סבלו" של ויליאם נקש ובעיקר את הסבל של אשתו הצעירה שנמצאת בהריון, ומבקש שבכדי למנוע סבל נורא ויליאם נקש יישפט בארץ ישראל ובה הוא ירצה את עונשו. הרב מדגיש כי אשתו הטרייה של נקש מסרבת להגר לצרפת בכדי לשהות בקרבת בעלה, (ונקש עצמו מסרב לגרש את אשתו כדין), ובעקבות כך היא תישאר כבולה בכבלי עגינותה. אולם במקרה ונקש ירצה את עונשו בארץ, יהיה ניתן להם לחיות חיי משפחה בצורה מסוימת. הרב מוסיף ומציין שאישה שהופכת ל'אלמנה חיה' היא טרגדיה קשה ביהדות ובחזון הנביאים ובכל תרבות דתית בעולם.
[2] דף. 27 ס"מ. על גבי נייר מכתבים רשמי של הרב הראשי לישראל, בחתימת ידי הרב וחותמתו הרשמית. מצב טוב מאד.
