בהמשך לכתב ההכתרה שהוצג בפריט הקודם לפנינו מכתב ארוך המתפרש על פני שני דפים, מוקלד במכונת כתיבה, בחתימת ידו (המעניינת) של רבי אלי' נחום פרוש-גליקמן מראשי העדה החרדית. המכתב נכתב אל האדמו"ר רבי יואל'יש טיילבוים מסאטמר והוא מכיל חשיפות ותגליות היסטוריות בלתי ידועות עד לחשיפת המכתב שלפנינו. ירושלים, כסלו [תשי"ג].
במכתב שלפנינו (שנכתב מספר חדשים לאחר כתב-ההכתרה) כבר מכנים ראשי העדה החרדית את רבי יואל'יש מסאטמר בתואר "רב וגאב"ד עיה"ק ירושלם ת"ו", והם מתנים בפניו את מצבה העגום של העדה החרדית המכורסם מבית ומחוץ על ידי הציונים מחד ומאידך על ידי 'אגודת ישראל'. ראשי העדה תולים את כל זאת בכך שה"גאב"ד" יושב באמריקה ואין אימתו מוטלת על מהרסי היהדות בארץ ישראל. הם מדגישים שבפרט בעת הזאת, לאחר פטירת החזון איש, נשארה ארץ ישראל כספינה ללא קברניט וכולם מצפים שרבי יואל'יש יופיע בהדרתו על ארץ הקודש לשכון בתוכה לחלוטין – "הופעתו של מרן שליט"א בתוכנו היא איפה דרישת השעה וככל שיקדים רבינו – וראו כל בשר יחדיו כי יש מנהיג לבירה" והם חותמים את מכתבם: "יאריך רבנו שליט"א ימים ושנים על ממלכתו, יעלה להר הקודש לרעות את צאן מרעיתו". בשולי המכתב חתימת ידו המעניינת של רבי אלי' נחום פרוש-גליקמן הכותב לצד שמו את המילה "יהודי" [כלומר: לא ציוני]. בין הדברים כותבים ראשי העדה החרדית אודות הראב"ד רבי פנחס עפשטיין שנעלב מאחד המינויים שנעשו על דעתו של רבי יואל'יש, ומה דעת מרן הגרי"ז מבריסק על כך. מכתב היסטורי חשוב ובלתי ידוע. (ראה הרחבה אודות הפריט והתקופה באתר ווינרס).
[2] דפי נייר, 28X23 ס"מ. מוקלד במכונת כתיבה ובשוליו חתימה בכתב-יד. מצדם השני של הדפים, מנשר מודפס קדום של העדה החרדית.
מצב טוב-טוב מאוד. כתם זמן. כרוך בכריכת חצי עור ונייר שיש חדשה ומהודרת.
שלבי הכתרת רבי יואל טייטלבוים לגאב"ד עדה החרדית
השתלשלות כהונת רבני העדה החרדית
רבה הראשון של 'העדה' היה רבי יוסף חיים זוננפלד, שהיה ממייסדי 'העדה' בשנת תר"פ. בחורף תרצ"ב הגיע לא"י רבי יוסף צבי דושינסקי שכיהן אז כרבה של 'חוסט', לביקור. במהלך הביקור פגש את הרב זוננפלד, וכעבור כמה ימים נפטר הרב זוננפלד. מהפטירה שלחו עסקני 'העדה' מכתבים לכמה וכמה גדולים בחו"ל עם הצעה שיבואו לכהן אצלם. היו כבר אז קבוצה קטנה שהציעו את שמו של רבי יואל טייטלבוים שכיהן אז כרבה של קראלי, וכבר התפרסם בשיטתו הקנאית. ואכן בחודש אב תרצ"ב ביקר בארץ ושהה בירושלים, ואנשי שלומו השתדלו רבות למנות אותו כרב העדה. ברם רוב החברים העדיפו את רבי יוסף צבי דושינסקי, ובחודש טבת תרצ"ג שלחו לו כתב-הכתרה. רבי יוסף צבי נענה להזמנה ובחודש אלול עלה ירושלימה, והתקבל לרבה של 'העדה' שהיה תחת דגלה של 'אגודת ישראל', והיה רבה הרשמי של העיר מטעם ה'אגודה'. ולא עוד אלא בשנת תרצ"ז השתתף בכנסייה הגדולה שהתקיימה במרינבד, ונמנה כ'חבר' במועצת גדולי התורה. הרב כיהן כ'גאב"ד' עד לפטירתו בחודש תשרי תש"ט.
ברם כבר בשנת תרצ"ח עלה ארצה רבי זעליג ראובן בענגיס כדי לכהן בתור 'ראב"ד' העדה, ומיד נתכהן הרב בענגיס כממלא מקומו בתור 'גאב"ד', וכיהן עד לפטירתו בחודש סיון תשי"ג.
בינתיים הקבוצה הקנאית הלכה וגדלה, והם, למרבה הפלא, שבעוד בחייו של הרב בענגיס החלו עם מערכת לחצים כדי לשכנע את ר' יואל טייטלבוים, שמאז ניצל מהשואה וכיהן ברוב עוזו בברוקלין כרב ואדמו"ר מסאטמר, שיעלה ירושלימה ויקבל על עצמו את עול הרבנות.
כבר בשנת תשי"א המציאו תואר חדש במערכת הבית-דין, והוא תואר 'נשיא'. את כהונת הנשיאות עיטרו אותו בחודש אדר ב' תשכ"א, אף כי יישאר להתגורר בחו"ל, תוך סיכום שיבקר בירושלים אחת לשלוש שנים. בשורת התוארים הם מכהנים אותו 'גאון ישראל והדרה, לוחם מלחמת ה' במסירות נפש'. חותמים 'שבעה טובי העיר': ר' ברוך גרינפלד, ר' מאיר שרגא קליין, ר' אליהו נחום פרוש, ר' אברהם ראטה, ר' עמרם בלוי, ר' יעקב מאיר שכטר ור' אברהם יוחנן בלומנטל.
בהמשך הכתב מופיע מכתב מעניין של הרב בענגיס המסכים להעניק לאדמו"ר את עטרת הנשיאות של 'העדה' וכותב בתוך דבריו: "הנני מצטרף לטובה לבקשת ראשי עדתנו היקרים ולברך את מעכ"ת וכל החוסים בצלו והחונים על דגלו…" (קטלוג 'קדם' 75)
מאז ואילך ביקר בארץ רק ארבע פעמים. לראשונה ביקר בקיץ תשי"ב, חודשים אחדים לאחר ההכתרה. ממכתב שטרם פורסם אנו למדים שבביקור הזה נפגשו עמו כמה מראשי הנהלת 'העדה': ר' אליהו נחום פרוש, ר' עמרם בלוי ור' אברהם יוחנן בלומנטל, ובקשה בפיהם שנוסף לתואר 'נשיא' שיקבל על עצמו את התואר 'ממלא מקום' הגאב"ד, גם זה תואר שהומצא על-ידם. יש לשער שכוונתם הייתה, היות והרב בענגיס לא היה בקו הבריאות, על כן כדי להבטיח שהרבנות תעבור אליו בצורה חלקה, ללא עוררים.
תיכף לאחר חזרתו לברוקלין, הזכירו לו שלושה המזכירים הנ"ל, על פגישתם, ומבקשים הימנו אישור שיאשר בפה מלא את המינוי כ'סגן הגאב"ד'.
ואכן תיכף אחרי פטירתו של הרב בענגיס ז' בסיון תשי"ג שלחו לו כתב הכתרה
מצורף כאן שתי טיוטות של מכתבים שנשלחו אליו בתקופה זו. הראשון נשלח עוד בחודש סיון, בו הם מכתירים אותו 'כרב ואב בית דין', כשהם מציינים, ש'יעלה לציון ברינה, ומלך ביופיו תחזינה עינינו, ובוא יבוא ברינה אל המנוחה ואל הנחלה'. כאן יש לנו חידוש, לכאורה שהרבנות הייתה מותנית בעלייתו ירושלימה!
בעותק זה הוסיף הרב המקובל ר' אשר זעליג מרגליות הוספה: משפט בו הוא חורז באומנות מיוחדת, את שמות רבני סיגוט וספריהם
ממכתב אחר שטרם פורסם השיב האדמו"ר תשובה מעניינת לבקשה זו שיעלה ירושלימה:
תאריך המענה הוא ר"ח תמוז
למען אחי ורעי אדברה נא שלום, אהובים וברורים כולם, השי"ת יצליח דרכם ומפעלם, וינטלם ונשאם כימי עולם… ה"ה יקירי ירושלים, כל הכתוב לחיים, בתוך העדה החרדית, להקים ביעקב משכן העדות, ולהשים בישראל תורה וחסידות
בהמשך הוא מבכה את פטירת הרב בענגיס. וממשיך לספר על השיחה שהייתה לו עם שליח 'העדה' שהגיע אליו במיוחד, והוא בעצמו הבין שיתקשה לעזוב את מקומו שרק עתה החל להקים:
"והנה ראשית ראה הוא בעצמו את גודל היגיעה בהעמדת הת"ת והישיבה החשובה בקיבוץ חשוב מישראל על דרך ישראל סבא. ממש בלי הפרש מכ'מאה שערים' שבירושלים וסאקמער ושאר עיירות שמקדמת דנא, וידוע גדול סכנת הנפש החרפת פה, אשר בעוה"ר נטמעו כמה דורות… ות"ל ביסוד מצב קהלתנו נקוה להשי"ת שיוכלו עמוד בגדרי התורה והיראה.. והכול יודעים שבאם ח"ו אעזוב כעת באמצע עבודתי, אין מבוא שיתקיים, ובביטול עניין זה ח"ו מי יוכל לקבל עליו אחריות גדול של סכ"נ שלא ישתקעו ח"ו כשארי הדורות, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לבני עמי"
בהמשך הוא דוחה את רעיונם שיבוא ויבקר ירושלימה לעתים תכופות, מסיבת ריחוק המקום וקושי הנסיעה: "ואם תהיה הנסיעה לעתים רחוקות, מה יעשה ומה יפעל פעולה ראויה…".
