כרך הכולל [95] גליונות רצופים – שנה שלמה, מהעיתון החשוב "איל טיימפו", נדפס בשפת הלאדינו . איסטנבול, 25 סיטיימברי (=ספטמבר) 1925 – 8 בסיטיימברי 1926 [ה' תשרי תרפ"ו – כ"ט אלול תרפ"ו].
בראש הגליונות נדפס "איל טיימפו" בעברית וערבית, ומתחת כותרת-משנה – "אפאריסי איל מארטיס אי איל ב'יירניס די קאד'ה סימנאה". בעיתון הובאו ידיעות אקטואליות רבות מהנעשה בארצות ובערים השונות. נִתָּן דגש מיוחד לתיאור המתרחש בקהילות היהודיות בממלכה העות'מאנית. כמו כן הובאו קטעי ספרות ועיון, פולמוס וניתוחי-אקטואליה.
העיתון שלפנינו שהנו יקר המציאות ממש, משמש כמקור היסטורי נדיר ואולי אף יחיד במינו לידיעת קורות היהודים בקהילות טורקיה, וכן לחקר שפת הלאדינו, אשר בלהט הרעיון הציוני זכרה כמעט וחלף מן העולם .
'איל טיימפו' נוסד באיסטנבול בשנת תרל"ב 1872 על ידי חיים קרמונה, והוא נחשב לעיתון הראשון שנדפס בשפת הלאדינו, והחשוב ביותר מכל עיתוני הלאדינו בכלל. הוא יצא לאור בתחילה כיומון, ומשנת תרל"ה 1875 יצא לאור מספר פעמים בשבוע. בשנת תר"ע 1910 מונה דוד פרסקו למנהל ועורך העיתון, עד לפרישתו בשנת תר"ץ 1930. לא יצאו גליונות נוספים לאחר פרישתו. להרחבה אודות עיתון זה, גלול למטה.
966 עמודים. גליונות 95-1, שנה שלמה ללא חסרונות. חלק מהגליונות הם בני 4 דפים, וחלקם בני 6 דפים. 37×26.5 ס"מ.
מצב טוב. כתמי זמן. כתמי רטיבות ומעט עובש בתחתית הגליונות. מספר קטעים דהויים מעט. בסוף הכרך חוסרים וקיפולים במספר דפים בפינה הימנית התחתונה, רחוק מהטקסט. נקב קטן בדף 177-178 עם פגיעה בתיבות בודדות. עמ' 885 נדפס (במקור) סמוך לקצה הדף, ושולי השורות נקצצו באותיותיהן האחרונות. כריכה מקורית פשוטה, בלויה.
– – –
מאמר אודות עיתון 'איל טיימפו' מאת ד"ר תמיר קרקסון, האוניברסיטה העברית בירושלים:
'איל טיימפו' נוסד באיסטנבול בשנת 1872, על ידי חיים קארמונה, והמשיך להופיע עד שנת 1930. העיתון נוסד כיומון – הראשון אי פעם בלאדינו. ביולי 1875, משהתברר לבעליו כי אין הצדקה כלכלית ליומון, החל 'איל טיימפו' להופיע שלוש פעמים בשבוע. בעשורים הבאים נעה תדירות הופעתו, לסירוגין, בין שלוש פעמים בשבוע לפעם בשבועיים. 'איל טיימפו' האריך ימים יותר מכל עיתון אחר בלאדינו, ובמילותיו של אבנר לוי, הוא "ללא ספק החשוב שבין העיתונים היהודיים שהופיעו באימפריה העות'מאנית".
מייסד העיתון, חיים קארמונה, היה בן למשפחה איסטנבולית מיוחסת, שכמה מענפיה היו בעלי הון רב ונמנו על העילית בקהילה, בעיקר עד לרבע הראשון של המאה ה-19. קארמונה שימש כמו"ל, כמנהל וכעורך, והסתייע בבנו יצחק. עם פטירתו של חיים קארמונה, בשנת 1883, חולקו התפקידים: בנו, יצחק, היה למו"ל העיתון ומנהלו, ומירקאדו פרסקו מונה לעורך. שניהם שימשו בתפקידים אלה עד שנפטרו (קארמונה הבן ב-1916 ומירקאדו פרסקו ב-1910). אולם, 'איל טיימפו' מזוהה יותר מכל עם דוד פרסקו (1933-1853, להלן פרסקו), גדול העיתונאים בלאדינו בכל הזמנים, שעבד ב'איל טיימפו' קרוב לארבעים שנה.
קודם לגיוסו ל'איל טיימפו', פרסקו עבד בעיתונים 'איל נאסייונאל' (איסטנבול 1878-1873) ו'איל טיליגראפ'ו' (איסטנבול, 1931-1878, מתחרהו הגדול של 'איל טיימפו'), וערך כתבי-עת ספרותיים-מדעיים בלאדינו, ובהם 'איל סול' (איסטנבול, 1880-1878), 'איל אמיגו דילה פ'אמילייה' (איסטנבול, 1886-1881) ו'איל אינסטרוקטור' (איסטנבול, 1888). הוא החל לעבוד ב'איל טיימפו' בשנת 1894, ובשלב מסוים היה לעורך העיתון בפועל. בשנת 1910 מונה פרסקו רשמית לעורך העיתון, תפקיד שממנו נאלץ לפרוש בשנת 1930 מסיבות בריאותיות. 'איל טיימפו', שסבל בלאו הכי מצמצום בקהל קוראיו בתקופת הרפובליקה הטורקית (ראו להלן), נסגר לאחר פרישת פרסקו מן העיתון.
קהל היעד המוצהר של 'איל טיימפו' היה בני המעמד הבינוני העולה של היהדות העות'מאנית (ולאחר מכן הטורקית), נשים וגברים גם יחד. רוב קוראי העיתון חיו באיסטנבול, אך הוא הופץ גם מעבר לה, ברחבי המרחב דובר הלאדינו. בשנת 1908 הופץ ה'איל טיימפו' ב-900 עותקים, כאשר באיסטנבול רבתי חיו בשלהי המאה ה-19 קרוב ל-50,000 יהודים. כל עיתון החליף ידיים בין כמה וכמה קוראים; בהינתן שקרוב למחצית מיהודי איסטנבול היו ילדים ונערים, ושחלקים ניכרים מן האוכלוסייה הבוגרת (בעיקר נשים, אך גם גברים) לא ידעו קרוא וכתוב, הרי שרוב בני הקהילה האורייניים נחשפו ל'איל טיימפו'. העובדה שהעיתון הופיע בבירת האימפריה (ולימים בעיר הגדולה והחשובה ביותר ברפובליקה) ביססה, מטבע הדברים, את מעמדו ככלי תקשורת יהודי-עות'מאני גם מעבר לגבולות העיר.
'איל טיימפו' היה ביסודו עיתון חדשות. הוא כלל חדשות חוץ רבות (בדגש מסוים על חדשות שנגעו ליהדות העולם), וכן חדשות רבות על המתרחש ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל ובקהילותיה היהודיות בפרט. מקורן היה בדרך כלל בעיתונים בשפות שונות, ובהן שפות המערב ושפות שבהן הופיעו עיתונים אחרים באימפריה, כגון טורקית, יוונית וארמנית. כן הופיעו בעיתון קורספונדנציות ייחודיות לו.
בדומה לעיתונים אחרים בלאדינו, 'איל טיימפו' פרסם גם ספרות יפה, פיליטונים, ספרות עיון וספרות שימושית בהמשכים – חומר מתורגם ברובו, בעיקר מצרפתית; רבים מפרסומים אלה נדפסו לאחר מכן בהוצאת העיתון כספרים וכחוברות נפרדות. האוריינטציה הספרותית של העיתון אף התרחבה בימיו של פרסקו כעורך, כמחבר-מתרגם שהיה מנוסה במלאכה זו בשנות עבודתו העיתונאית קודם ל'איל טיימפו'. העיתון ועורכיו שמו להם אפוא למטרה להעשיר את הקוראים, גברים ונשים גם יחד, ולהרחיב את היכרותם עם העולם הסובב אותם דרך היצירה הספרותית.
בעשורים הראשונים לקיומו של העיתון לא הופיעו בו בדרך כלל פרסומות רבות, אלא בעיקר מודעות, לרוב רשמיות, של עיריית איסטנבול ושל הווקף. אך כפי שהראתה שרה אברביה שטיין, בראשית המאה ה-20 השתנה המצב לחלוטין, עת פורסמו בעיתון מודעות שונות ש"ניסו לגרוף רווחים מהחשש התמידי משריפה, מפשיטת רגל, מסחבת ביורוקרטית, מעוני ומנישול פוליטי […]". בפרסומות שהופיעו בעיתון בתקופה זו רווחו דמויות של נשים וגברים הלבושים במיטב האופנה המערבית של התקופה, ובעיתון נָפוצָה גם התופעה של מודעות פרסומיות 'סמויות', שנדמו לכאורה לחלק אינטגרלי מחדשות העיתון.
העיתון תמך בהתלהבות בהשתלבות היהודים כאזרחים מן המניין במדינה העות'מאנית, ובמקביל צידד במפעלה החינוכי של חברת 'כל ישראל חברים' (כי"ח) ובצורך שראתה בתיקונים חינוכיים ותרבותיים בקרב יהודי אגן הים התיכון. על פי רוב תמך העיתון, בעיקר בימיו של פרסקו, ברפורמיסטים – תומכי כי"ח וה'התמערבות' – ובמאבקיהם השונים בקהילה, שעצימותם גברה לאחר הפיכת 'הטורקים הצעירים' (יולי 1908).
בימיו של פרסקו עברה הלאדינו בעיתון תהליך של 'טיהור' ממילים שאינן ממקור אירופי, ואוצר המילים בעיתון הושפע עמוקות מצרפתית ומשפות המערב הנוספות. פרסקו הביע בעקביות את עמדתו כנגד שימורה של הלאדינו כלשון היהודים העות'מאנים, ועשה זאת – באופן פרדוקסלי – דווקא בלאדינו עצמה. בתקופה העות'מאנית קרא פרסקו נמרצות לקידום האוריינות הצרפתית בקרב היהודים, בין השאר באמצעות עידוד החינוך ברשת כי"ח. הוא עודד גם את לימוד הטורקית, ובשנות העשרים של המאה ה-20, בתקופת הרפובליקה (ראו להלן), קרא ביתר שאת להרחבת לימוד הטורקית בקרב יהודי טורקיה – על חשבון הלאדינו – כאמצעי להשתלבות היהודים ברפובליקה.
כבן למשפחת רבנים שהתחנך בחינוך מסורתי, פרסקו שלט בעברית, ואף תרגם חומר רב ממנה ללאדינו. כך למשל, פרסקו תרגם את 'אהבת ציון' לאברהם מאפו, הרומן העברי הראשון, ללאדינו (איסטנבול 1880; סלוניקי 1894). עד שנות התשעים של המאה ה-19 אף עמד פרסקו בזיקה לחוג המשכילים היהודים-העות'מאנים. אולם, עם הופעת התנועה הציונית החל פרסקו מאמץ עמדות אנטי-ציוניות; זאת, בחששו מן התפיסות הבדלניות שקיימה התנועה הציונית ומן ההשפעה השלילית שצפה להן על גורל השתלבותם של כלל היהודים – גם אלה שלא היו ציונים – כאזרחים מן המניין במדינה העות'מאנית.
בעקבות הפיכת 1908 והתרת חלק ניכר מן ההגבלות על העיתונות, החלה לשכת ההסתדרות הציונית באיסטנבול במאמצים להוציא לאור עיתון ציוני בעיר. הציונים שאפו לרתום לצדם את פרסקו, עורך ה'איל טיימפו' בפועל, בשל חשיבותו הגדולה של העיתון ומחשש שהוא עלול להפוך לראש חץ להתנגדות למדיניות הציונית בקהילה ומחוצה לה. לשכת ההסתדרות הציונית בעיר הציעה לפרסקו להעניק לעיתון תמיכה חודשית בת 200 פרנק, אם יקדם קו מדיני שיתמוך בבדלנות מדינית יהודית, ואם יעודד הגירה יהודית לתוככי האימפריה העות'מאנית בכלל ולארץ-ישראל בפרט. פרסקו הסכים לכבד קו כללי זה, אם לא יידרש לתמוך בציונות בגלוי. מאז נובמבר 1908 נתמך פרסקו בידי ההסתדרות הציונית, אך בעודו מקבל תמיכה יצא ביוני 1909 כנגד התנועה הציונית. חודשיים לאחר מכן, לנוכח הפסקת הסבסוד, פתח פרסקו במערכה נגד הציונות, אך לאחר מכן קיים שיחות עם לשכת העיתונות כדי לחדש את הסבסוד. ההסתדרות הציונית שבה לתמוך בעיתון, בשאיפה לנטרל את התנגדותו לציונות, אך פרסקו לא חדל מן הביקורת, ואז הופסקה לחלוטין התמיכה בעיתון.
יצחק קארמונה, מו"ל העיתון ומנהלו, נפטר בשנת 1916. נסים אלפנדרי החליפו בתפקיד ושימש בו חמש שנים, עד שנפטר אף הוא.
שנותיה הראשונות של הרפובליקה הטורקית, שראשיתה בשנת 1923, לא היו ימי עדנה למרבית יהודי טורקיה, שנדרשו לעבור ממעמדם כמיעוט אחד בקרב כמה מיעוטים גדולים באימפריה רב-לאומית נערצת, לכדי מיעוט שולי במדינת לאום שחלק ניכר מבניה לא תפסו את היהודים כמשתייכים אליה במלוא מובן המילה. לכך נוסף הניתוק הלאומי-אזרחי משאר בני הפזורה היהודית דוברת הלאדינו, שמרביתם הסתופפו עד לא מכבר עם יהודי טורקיה תחת ה'מִלֶת' (קבוצה אתנית-דתית) היהודי באימפריה העות'מאנית. היבטים אלה, לצד עידוד הרפובליקה את בכורתה של הטורקית בקרב היהודים, צמצמו כמובן את קהל הקוראים של העיתון, דבר שהשפיע לרעה על איתנותו הכלכלית. בראשית תקופת הרפובליקה שב העיתון להיות דו-שבועון, לאחר שהופיע שלוש פעמים בשבוע ב-15 השנים שקדמו לכך.
למרות הכל, 'איל טיימפו' ועורכו הביעו נאמנות מופלגת לרפובליקה. הם התמודדו באומץ רב עם ההתקפות הרבות על היהודים בעיתונות הטורקית, ועשו מאמצים להשיב להן – תוך הדגשת נאמנותם של יהודי טורקיה למדינתם. בין השאר, 'איל טיימפו' קרא ליהודים לתרום לפליטים המוסלמים שהגיעו לטורקיה במסגרת חילופי האוכלוסין עם יוון (1923), דחה טענות שהופיעו בעיתונות הזרה על אפליית יהודי המדינה וביקש להזים שמועות בדבר הגירת יהודים אל מחוץ לטורקיה (1924). זאת ועוד, בראשית תקופת הרפובליקה השתנתה כותרת העיתון (בדומה לזו של מתחרהו, 'איל טיליגראפ'ו'): במקום אותיות עבריות גדולות ואותיות לטיניות קטנות, הופיעו עתה בכותרת אותיות ערביות מסוגננות גדולות ואותיות עבריות קטנות בהרבה. בשנת 1928, עת החליפה הרפובליקה את הכתב הערבי בכתב לטיני, הומרו האותיות הערביות באותיות לטיניות.
סגירת 'איל טיימפו' סימלה במידה רבה את קצו של 'תור הזהב' של עיתונות הלאדינו. אולם, מורשתו של העיתון עדיין עומדת על תלה, והוא מהווה מקור לא אכזב להיכרות עם קורות קהילת איסטנבול, היהדות העות'מאנית בשלהי ימיה ויהדות טורקיה הרפובליקנית בראשיתה.
ד"ר תמיר קרקסון, האוניברסיטה העברית בירושלים.
תודה רבה לד"ר דב הכהן על הערותיו. (קרדיט – הרשות הלאומית לשימור הלאדינו, דרך הספריה הלאומית).
