מכתב היסטורי ארוך וחשוב, העוסק בהכנות לקראת עזיבתה של ישיבת מיר את גלות שנגחאי עם סיום השואה. מפאת הנושא הרגיש של קבלת אשרות כניסה עבור מאות הגולים, המכתב כתוב ברמזים והוא כולל בין היתר גם תגליות היסטוריות. נשלח אל הגאון רבי זיידל סמיאטיצקי, חתנו ור"מ ישיבתו של הרב שניידר ומראשי וועד ההצלה. א' תצווה [אדר] תש"ז [1947].
המכתב ההיסטורי שלפנינו נכתב לקראת עזיבתה של ישיבת מיר את גלות שנגחאי – סירת ההצלה הפלאית שזימנה ההשגחה העליונה עבור בני הישיבות הקדושות (לאו דווקא ישיבת מיר) שעברו שם את השואה, כבמעין תיבת נוח מודרנית, בעוד אירופה הופכת לבית מטבחיים אחד גדול ובני משפחתם ועמם נרצחים בשיטתיות. בשנגחאי אמנם לא חיו בני הישיבות בתנאים בהם היו רגילים בישיבות ליטא, אך מי צריך תנאי מחיה בעת אשר הוריו, בני משפחתו ועמו נטבחים.
המכתב, כאמור, נכתב ברמזים מפאת הנושאים הרגישים של קבלת אשרות הכניסה לארה"ב. בסיום אחד הקטעים אף כותב הגר"ח את הסימן היהודי המוסכם אודות נושאים שהשתיקה יפה להם – "ודי לחכימי" (אגב, בדרך כלל הוא נכתב בראשי התיבות 'וד"ל' הנהוגים להתפענח כ-"ודי לחכימא", לפנינו המילים בשלמותן הכתובות על ידי הגר"ח בצורה שונה מעט מהנהוג – "ודי לחכימי" בלשון רבים).
המכתב עוסק באשרות הכניסה (הוויזות) עבור רבי חיים שמואלביץ עצמו ועבור תלמידי הישיבה. הגר"ח שמואלביץ במכתבו ההיסטורי שלפנינו מבשר לגר"ז סמיאטיצקי כי נפל הפור – הישיבה עוברת לארה"ב! וכה כותב הגר"ח: "תיכף אחרי נסיעת הדר"ג החלטתי לנסוע ישר לארה"ב וגם מו"ח שליט"א מסכים לזה" (אגב, רק חלק קטן של הישיבה נשאר בסופו של דבר בארה"ב, רובם עלו הם ראשי הישיבה ארצה). "מו"ח שליט"א" אודותיו כותב הגר"ח במכתבו, הוא כמובן ראש הישיבה הגרא"י פינקל, חמיו של הגר"ח שמואלביץ.
מהמכתב ניתן להבין שהוויזה עבור הגר"ח שמואלביץ מסובכת להשגה יותר מהוויזות עבור התלמידים. בקשר לוויזות עבור הבחורים כותב הגר"ח שמואלביץ: "ב"ה שכבר נסתדר על דבר הבחורים שי' יתן ה' שיגמר בהצלחה במהרה, חבל שלא דיברתי עם הוכ"ג בטלפון ביום ד' העבר יחד עם מר הורוויץ – – מפריז". אך בקשר לוויזה האישית עבורו כותב הגר"ח שהיא נתקלת בקשיים.
ייתכן שאף ניכרת במכתב הגר"ח ביקורת מרומזת על גאון הדור או על רבני וועד ההצלה וז"ל: "ותמוה למאוד שעדיין לא קיבל הקנסל דפה שום הוראה להכנת הויזה שלי בעת ש… 'גדולים' משיגים פה וויזות חדשות בהנחיה כל דהו מוואשינגטון ומוכרח שעדין לא פעל הגרא"ק (-רבי אהרן קוטלר) כלל שם.. שהרעיש עולמות עלי מדוע איננו בא… ודי לחכימי".
ראוי להדגיש כי המכתב שלפנינו מדייק את תאריך 'יציאת שנגחאי' יותר משהיה ידוע עד כה. במכתב אנו נוכחים לראות כי בחודש אדר תש"ז [מרץ 1947] הישיבה עדיין לא הגיעה לארה"ב. אך ישנם המתארכים (בטעות) את הגעת ישיבת מיר לארה"ב חודשיים קודם לכן, בטבת תש"ז [דצמבר 1946]. ראה ויקיפדיה בערך הגר"ח שמואלביץ: "בחודש טבת תש"ז נסע עם הישיבה לארצות הברית, וכחצי שנה אחר כך עלה לארץ ישראל וסייע לחמיו בייסוד ישיבת מיר שם". לפנינו עדות מכלי ראשון – ראש הישיבה הגר"ח שמואלביץ, על דיוק התאריך.
גם באתר יד ושם לא נכתב במדויק מועד הגעת ישיבת מיר לארה"ב וכה נכתב שם אודות הישיבה: "לאחר כניעתה של יפן באוגוסט 1945 עדיין לא היתה אפשרות לצאת את שנגחאי בגלל קשיי תחבורה. קבוצות קטנות של אנשים הצליחו לצאת אך רוב אנשי הישיבה נאלצו להמשיך ולשבת במקום עד סוף 1946. רוב אנשי הישיבה יצאו משנגחאי לארצות הברית, שם התפצלה הישיבה. חלק מהתלמידים נשארו בארצות הברית וייסדו את ישיבתם בברוקלין, וחלק עלו לארץ ישראל יחד עם הרב שמואלביץ' ושיקמו את ישיבת מיר בשכונת בית ישראל בירושלים".
[1] דף נייר, 27X20 ס"מ. כולו בכתי"ק ובחתימת הגר"ח שמואלביץ.
מצב טוב. מעט כתמי זמן. סימני קיפול. קרעים זעירים בקפולים.
ראה גם:
מיר בתקופת השואה – אתר יד ושם
הגאון רבי חיים שמואלביץ – ויקיפדיה
ישיבת מיר – ויקיפדיה