מכתב ברכות ארוך [כ-22 שורות] ונאה. כולו בכתב יד קדשו, חתימתו וחותמו של הצדיק הנשגב ובעל המופת האדמו"ר רבי ישראל שפירא מבלוז'וב מחשובי אדמו"רי ארצות הברית. נשלח אל הגאון רבי יעקב פינק אב"ד חיפה. מיאמי ביץ', ללא ציון שנה.
בראש המכתב מברך הרבי הקדוש את הנמען לרגל כניסת בנו ר' יוסף חיים לעול תורה ומצוות: "והננו מרחוק בלב קרוב לברך את כת"ה אוה"ג שליט"א, שיראה אצלו רוב נחת ע"ד התורה והיראה כפי רצונו הטוב, ושאזכה ליתן את ברכתי אי"ה ביום חופתו בארצה"ק מקרוב ולא מרחוק כפי רצוני, ושנשמע ונתבשר בש"ט…". הרבי מסיים את המכתב "יעזור השי"ת לנסוע הביתה בבריא[ו]ת השלימות ונזכה להתראות עוד מתוך כ"ט [כל טוב]. כחפץ וכעתירת נפש ידידו אוהבו בלב ונפש עוד מימים ימימה עדי נצח נצחים, המצפה לישועת ה', ישראל שפירא בלאאמו"ר ז"ל מבלאזוב"
בחלקו השני של המכתב כותב אודות בן משפחתו של רעיית רבי יעקב ומשבחו, ומציין כי אותו קרוב הוא מחסידי בלאז'וב מימי נעוריו.
מקום מושבו של הרבי היה אמנם בברוקלין, אולם כפי שהרבי מציין בסוף המכתב, "אני באתי לכאן (-מיאמי ביץ') זה ארבעה שבועות ע"פ פקודת הרופאים, ואתעכב בכאן עוד שבועות שתיים".
האדמו”ר רבי ישראל שפירא מבלוז’וב [תר”ן-תש"נ], צדיק נשגב מדורות קדומים. פועל ישועות, בעל חסד עצום ואיש אשכולות. היה מחשובי אדמו"רי ארצות הברית, מגדולי מועצת גדולי התורה ונשיא כולל גליציה. כונה: " זקן האדמו"רים". היה האדמו"ר השלישי מבלוז'וב (בן רבי יהושע מריבטיטש בן רבי צבי אלימלך מבלוז'וב בעל 'צבי לצדיק' בן רבי דוד מדינוב בנו של בעל בני יששכר). כבר בגיל שלש עשרה הוכתר להוראה, בתחילה כיהן ברבנות פראכניק שבגליציה. עם פטירת אביו בשנת ה’תרצ”א, ויתר רבינו באצילותו הרבה לאחיו הרב אליעזר שפירא בעניין ההתמנות לרבנות העיר ריבטיטש ולאדמו”רות ונתן לו לנהוג באדמו”רות ולהמשיך את שושלת בלוז'וב!
בעת מלחמת העולם השנייה נטבחו ע”י הנאצים אשתו וילדיו הי”ד אולם רבינו הפגין ביטחון מלא בבורא וחיזק את היהודים עמם שהה. זמן קצר לאחר סיום המלחמה התגורר באנטוורפן אולם לאור הפצרות חסידיו היגר לארה”ב והקים את בית המדרש של חסידי בלוזו’ב. מסופר שבבואו לארה"ב ערך דינר למען הקמת בית המדרש, אולם היה זה הדינר האחרון שערך בחייו. הסיבה לכך נעוצה במקרה שקרה מספר ימים לאחר אירוע הדינר. כשיצא הרבי בימים שלאחר הדינר לדרכו ברחובה של עיר, ראה למולו בעבר השני של הכביש יהודי מקומי ממכריו ואוהדיו, אולם תיכף כשראה אותו יהודי את הרבי מרחוק, הוא החוויר והתנצל מאוד על שלא היה ביכולתו להגיע אל הדינר… “אכניס את הצ’ק מאוחר יותר!” הבטיח האיש, והרבי הודה לו מקרב לב ובהארת פנים כדרכו בקודש. כשחזר הרבי לביתו היה נסער ביותר, ואמר: “כל העסק הזה לא בשבילי! אם כתוצאה מן הדינר חשים אנשים אי נעימות לעבור על ידי ברחוב, אינני צריך את כל זה! ואכן הוא לא ערך יותר מעולם שום דינר, ומלבד בית מדרשו שהחזיק שם לא הקים שום ישיבה או תלמוד תורה וכיוצא בכך, ועמד על כך בתוקף שלא להקים שום ‘מוסדות’ שתיפול החזקתם על אנשים אחרים. כשנשאל פעם על ידי אמריקאי מקומי: “אם אין לכם שום ‘מוסדות’ על מה אתם נקראים רבי?” – ענה הצדיק על אתר: בשביל לעזור לאנשים, ולא בשביל להקשות עליהם.
בהגיעו פעם להשתתף בשמחת ‘ברית מילה’ שהוזמן אליה, שמח לפגוש שם את רעהו האדמו”ר מרדכי שלמה פרידמן מבויאן זצוק”ל. בעל הברית שראה לפניו את שני הצדיקים מגדולי הדור, לא ידע להשית עצות בנפשו, את מי יכבד בסנדקאות? הוא ניגש אפוא בדחילו ורחימו אל שני הצדיקים, ואמר שהיות ושניהם חשובים מאוד לפניו, אין הוא יודע להכריע למי לתת הסנדקאות, ולכן יחליטו הצדיקים בעצמם מי ביניהם יהיה הסנדק. קם הרבי מבלוז’וב ואמר אל הרבי מבויאן, הרי הכל מודים ש’סידור קידושין’ גם הוא כיבוד חשוב… אם כן קחו אתם אפוא את הסנדקאות, ואני אקח את הסידור קידושין! הכל נענו בבת שחוק לשמע דברי קדשו, כי כבר היה זקן ושבע ימים, ואילו הרך הנימול זה עתה נולד. אך הרבי מבויאן קיבל את דבריו ברצינות, ושימש בסנדקאות באותה ברית. והנה למרבה הפלא האריך הרבי הקדוש מבלוז’וב ימים רבים כנודע, שנפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנים, ובהגיע עת חופתו של אותו הבן היה הבלוז’ובער המסדר קידושין בחופתו. זיע"א.
[1] דף נייר, 26.5X18.5 ס"מ. כולו בכתי"ק וחת"י הרבי.
מצב טוב-טוב מאוד. מעט כתמים. סימני קיפול.