מכתב מאת ר' מיכל טיקוצ'ינסקי אל מפקדה התורכי של ירושלים בנוגע לסיוע שהגיע מאמריקה עבור עניי הארץ, בשנות מלחמת העולם הראשונה. (אודות הרקע והנסיבות שבהן נכתב המכתב, ראה להלן).
במכתבו של ר' יחיאל מיכל טיקוצי'נסקי, שידיו רב לו בהצלת העיר בשנים קשות אלה, הן לכלל והן לפרט, אל מפקד המשטרה התורכית, הוא מגולל את מצב הזוועתי בעיר. וממשיך לתאר שהציונים 'השתלטו' על האוניה ששלחו יהודי אמריקה ועליה מזון וטובין המיועדים ליהודי ירושלים המורעבים, ואם חלוקת הטובין תשאר בידם, מצבם של עניי העיר יהיה בכי-רע!
[1] דף נייר. 22 ס"מ.
מצב טוב מאוד. כתיבה אוטוגרפית עם הוספות ומחיקות. לא חתום.
הרקע למכתב (מתוך הספר 'היישוב הישן בשנות מלחמת העולם הראשונה', מאת החוקר התורני וההיסטוריון הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינרס'):
תיכף עם פרוץ המלחמה הקימו מוסדות היישוב החדש "ועד להקלת המשבר", בראשות ד"ר רופין. בעקבות בקשת עזרה מהוועד שלח הנרי מרגנטאו, שגריר ארה"ב בקושטא בספטמבר 1914 50.000 דולר זהב, על גבי ספינת-מלחמה. את מחצית הכסף תרם הנדבן יעקב שיף. השליטה על הכספים המגיעים לארץ ועל חלוקתם הייתה בידי 'וועד' שמינו מוסדות היישוב החדש. עד 1916 הגיעו לארץ 670.000$ ואלפי טונות של מזון ששלח מורגנטאו ב-13 אניות. זו הייתה ראשית המעורבות הנרחבת של יהודי אמריקה ביישוב.
לאורך כל תקופת המלחמה התנהלו שני מאבקים במקביל, לגבי ההנהגה היהודית בארץ, שהתמקדו סביב הכספים האמריקנים. האחד מאבק בתוככי היישוב החדש, שהיה בעיקרו מאבק של יוקרה. והשני מאבק בין היישוב החדש והישן, וביסודו חילוקי-דעות עקרוניים, ושאפשר להגדיר אותו כוויכוח אידיאולוגי-היסטורי.
המאבק הראשון התנהל סביב העמדת כהן בראש מערכת הסיוע לירושלים, שנראתה לראשי היישוב המאורגן הלאומי-ציוני בירושלים כקריאת תיגר עליהם. במיוחד נרעשו החוגים הציוניים בירושלים שקידשו מלחמה לטובת בכורת הלשון העברית, ובראשם עמדו אליעזר בן-יהודה ודוד ילין. הדיה של 'מלחמת השפות' טרם שככו, והנה הוענקה לכהן סמכות ללא מצרים כמעט, גושפנקה רשמית להיות המוציא והמביא של כספי הסיוע לירושלים. אותו אפרים כהן, סוכן חברת 'עזרה', ושפת ההוראה ברשת בתי-הספר שלו, הינה גרמנית, שנואת נפשם של הציונים הכלליים.
שוב ניצבו הצדדים משני עברי המתרס – 'ריב הסיוע' החליף את 'ריב השפות'. בכ"ח באלול ערכו החוגים הציוניים אסיפה, בה הוחלט כי יעמדו בכל תוקף כי הוועד הראשי הוא כללי לכל א"י, ופעולתו בכל המקומות היא מאוחדת, ללא מגדר של ערים שונות. כן, לא לשתף פעולה עם כהן, ולכן מן הצורך להכניס יותר אנשים ירושלמיים, כדי להתגבר על דעתו של כהן. דוד ילין שני מכתבים, בהם הוא מביע את עמדתו הרדיקלית נגד סמכותו של ירושלים בידי כהן. במכתבו הקצר, יחסית, אל מר דיזנגוף, שכיהן כיו"ר הוועד להקלת המצב, הוא כותב במרירות: "באי-כוח המוסדות השונים שביפו ומושבות, לפעול בכל תוקף על חברי הוועד הנ"ל שביפו, כי החלטות אסיפתנו תצאנה לפועל ולא תהיה ירושלים כעיר הנידחת המסורה כולה רק בידי מי שחפץ היות קופץ בראש ולהשתרר עליה למרות חפץ כל הכוחות המתקדמים שבתוכנו, המתעניינים בקדמת ישובנו". ובמכתבו הארוך שכתב לוועד הציוני באמריקה חזר על דעתו זה.
בכ"ז בתשרי תרע"ה תבע דוד ילין במכתב לאליהו זאב לווין-אפשטיין, שכיהן אז גזבר הוועד הזמני לעניינים הציוניים, שנוסד בארה"ב, את ביטול מינויו של כהן והעברת התפקיד לכותב המכתב עצמו. ילין ושאר מתנגדי כהן ראו בזיון בעובדה שעזרת יהודי אמריקה תחולק בירושלים בידי ראש המתנגדים ב'מלחמת השפות'; הם גם חששו מהתחזקות מעמדו של כהן ובדרך זו של מוסדות 'עזרה'. ואכן ניטלה ממנו כל השפעה על חלוקת הכספים. אך ההתנצחות בין הצדדים נמשכה גם לאחר-מכן, עד לכיבוש הבריטים
הוועד הזה שהוקם ללא שיתוף אף נציג מהיישוב הישן, נקרא 'וועד הסיוע האמריקאי'. ולמרות שבאופן רשמי ולמראית עין, לא יכול היה הוועד להתעלם מקיומו של היישוב הישן, ובחלוקת מצרכי המזון נשמרה פחות או יותר הפרופורציה של הרכב האוכלוסייה; חתר 'וועד' זה מתחילת התהוותו להצר את רגליהם של אנשי היישוב הישן, ולמוטט את מעמדם של המוסדות של אותו חוג שהניח את היסודות לחידוש הישוב בא"י.
אשמה חריפה זו, לא רק שהייתה מובנת לעסקני היישוב הישן, אלא גם אפרים כהן במכתבו לאחד מרבני שיקאגו, מכ"ט באלול תרע"ד (20 לספטמבר), התריע על כך; כניסוחו של ד"ר אפרתי: "כהן ידע מה הן אמות-המידה שהציע רופין, והבין כי אימוצן כקו הרשמי לחלקות הכספים יותיר את אוכלוסיית ה'יישוב הישן' כמעט מחוץ למעגל הנהנים מהכסף, בעוד שחלקים ניכרים של ה'יישוב החדש' הערים ובמושבות יקבלו עיקר הסיוע". למרות המאמצים הרבים שהשקיע כהן בזירוז תהליך קבלת ההחלטות בענין ארגון מערכת סיוע, לא נקבעו החלטות סופיות. הכל המתינו לבואו של מוריס וורטהיים, חתנו של השגריר מורנגטאו, ולהכרעתו בנידון. למגינת לבם של היראים וורטהיים 'נחטף' בידי רופין מייד עם הגיעו ליפו במחצית השנייה של ספטמבר.
מקצת ממה שהתבשל מאחורי פרשה זו אנו למדים מתיאורו של אפרים כהן, הכותב: "לאחר הטלגרמה של שיף, קבלתי מכתב ממרגנטאו מקושטא שבו הודיע לי, כי חתנו וורטהיים בא באניה אמריקנית מיוחדת, והוא מביא עמו 50.000$ לטובת הארץ, וביקש ממני בשמו של שיף ובשם עצמו שאטפל במצוות חלוקת הכסף, ושאשתף עמי את רופין ואהרונסון, כן ביקשני לחכות לו ביפו, כדי לקבל הכסף מידו.
ירדתי ליפו, אך וורטהיים נסע כבר לפתח תקוה בחברת רופין ואחרים. למחרתו נמסרו לי מן הכסף שהביא עמו וורטהיים רק 47% את השאר השאירו ביפו באנגלו-בנק, בשביל יפו, המושבות והגליל. הובלתי את צרור הכסף לירושלים באוטו, ומסרתיו על דעת עצמי לקונסול האמריקני… אחרי וויכוחים חריפים בין רופין ואהרונסון נמנה וגומר, שצריך למנות שלושה וועדים: אחד בירושלים בראשותי; אחד ביפו תחת ראשותו של רופין, והשלישי בגלילי תחת ראשותו של אהרונסון. לא התנגדתי שהשניים ישתתפו בבחירת הוועד בירושלים. הציעו לי את מי שהציעו ולא סירבתי. כמובן, לא הכניסו אף אחד מן ה'וועד הכללי' – שהוא היה בא-כח הציבור באמת, ויודע את צרכיו – לפי שהללו לא עמדו על הלוחמים בריב השפות".
במקום לחשוב על טובת היישוב, ולוותר על עמדות אנוכיות, תגובת העסקנים הייתה שונה לחלוטין. הם גמרו אומר: מלחמה או לא מלחמה, הם עם אפרים כהן לא ישתפו פעולה, יהיו התוצאות אשר יהיו. מאמצים אדירים השקיעו בשתדלנות מול עשירי ועסקני אמריקה כדי להקהות את כוחו של כהן, במקום להשקיע את מרצם בהבאת הסיוע. בישיבת ה'וועד להקלת המשבר' שהתקיימה ביפו במוצאי ר"ה תרע"ה (22 בספטמבר) פרצה סערה על רקע העובדה שרופין, חיסין והופיין נאותו לשבת בישיבה אחת עם כהן בפגישה המשותפת עם הקונסול האמריקאי בירושלים, ד"ר גלייזברוק, ישיבה אשר נועדה לקבוע את סדרי עבודתו של 'וועד הסיוע', ועד כדי כך היה קוצר הראות של עסקן מרכזי כמו מנחם שיינקין, עד שהיה מוכן לוותר על העורק החיים של היישוב, ובלבד שלא לשבת במחיצה אחת עם כהן, כעדותו של מרדכי בן הלל הכהן: "הנה אחרי שאין לנו ואינה יכולה להיות שום עבודת-צבור משותפת עם כהן… הוויכוחים היו סוערים, ומר שיינקין הודיע: כי מוטב לבלי לקחת את כל הכסף האמריקאי מלהיכנע לרצונו של כהן".
לאור כל זאת, העלו הלאומיים רעיון למגר את כוחו של כהן מחד, ולהקטין את כוחו של היישוב הישן מאידך. ולכן גיבשו חזית של עמדה ציונית משותפת, כדי לפעול בכל הדרכים ולהשיג את השליטה וההשפעה על מערכת הסיוע. באסיפה שכינס ה'וועד להקלת המשבר' היפואי, בכ"ג בחשון תרע"ה, בהשתתפות באי-כוח המוסדות בארץ, ניתנה ל'וועד קופת העזרה האמריקנית', יד חופשית לחלק את כספי הסיוע כראות עיניו. תחתיו הוקמו שלושה וועדים מקומיים, שבהם יוצגו כל חלקי היישוב. לכתחילה נקבע העיקרון של חלוקה לצרכים פרודוקטיביים, כשצדקה תינתן רק במקרים הכרחיים ביותר. על פי עקרון זה יועדו הכספים לארבע מטרות עיקריות, ששימשו בסיס לחלוקת הכספים של ה'וועד להקלת המשבר' ביפו: א. תמיכה במוסדות המגויסים ובמשפחותיהם. ב. הלוואות ללא ריבית לעידוד המלאכה והמסחר ולעבודת פיתוח. ג. הלוואות לאנשים על-סמך משכנתאות ופקדונות. ד. פתיחת חנויות מזון למכירה במחיר הקרן. כן נקבע מפתח לחלוקת הכספים: 40% לירושלים ולחברון, 30% למושבות, 16% ליפו, 11% לצפת וטבריה -3% לחיפה. לאור חלוקה זו, הבינו עסקני היישוב הישן שיצאו מקופחים, וכפי שמתארת ד"ר חנה רם בספרה על היישוב היהודי ביפו: "ההחלטה שלא להועיד את הכספים לתמיכה אינדיבידואלית קוממה את ה'וועד הכללי' בירושלים, שביקש לחלק את הכספים באמצעות הכוללים ועל פי שיטת החלוקה. כן טען נגד המפתח לחלוקה המקפח את ירושלים, שאוכלוסייתה מהווה 80% מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ. נציגי הוועד הכללי פרשו מן הוועד המקומי וכספי הסיוע נשארו בידי נציגי היישוב החדש, בשיתוף נציגי העדה הספרדית, ואילו נציגי הממסד האשכנזי היו תלויים מעתה ברצונם הטוב. בכך פגעו קשה במעמד הציבורי של ה'יישוב הישן' וגרמו לחיזוק השפעתו של היישוב החדש גם בירושלים".
