כתב רבנות מפואר שנכתב על קלף ואוייר בידי אמן של קהילת הילדסהיים שבגרמניה, לרבי הירש שהיה קודם רבה של אפאטשנה.
כתב רבנות מפורט כולל כל התנאים לפרטיהם שהותנו עם הרב שהתקבל לקהילה, בחתימות רבות של ראשי הקהילה.
כפי הנראה הרב שנכנס לתפקידו הוא רבי צבי הירש ב"ר אביגדור, שהיה חותנו של רבי צבי הירש מירלש מחבר ספר מספר צבאם (ברלין, תקמ"ט). בתו של רבי צבי הירש מרת וויטש היתה האשה שהתגרשה בפולמוס הגדול על הגט שניתן בעל כרחה, שבו נטלו חלק רבי יצחק הורוויץ – רבי איצ'קל המבורגר ורבי יחזקאל לנדא בעל ה'נודע ביהודה.
מצורף חומר רב בעניין.
מקור: קטלוג אוצר ישראל. תש"ן, פריט 326.
יריעת קלף גדולה. 41.5X58 ס"מ. כ 40 שורות רחבות.
מצב בינוני. קרעים עם חסרים בשיקום אמנותי. נתון בתוך מסגרת פספרטו.
אילן היוחסין של משפחת ריבלין המעטירה, נדפס כפוסטר גדול בירושלים בשנת תר"ס ע"י הלל בן הרב יוסף ריבלין.
באילן מצויינים כ 69 צאצאים החל מהרב הקדוש רבי משה רבקש (ש"ס – תמ"ד), בעל ה"באר הגולה" ואב"ד וילנא לפני כ 400 שנה וכלה בהרב יוסף רבלין סופר ועד הכללי.
המשפחה, בהנהגתו של רבי הלל ריבלין, מתלמידי הגר"א, עלתה לארץ ישראל בשנת תקס"ט, עקב קריאתו של הגאון מוילנא, מתוך כוונה להקביל את פני המשיח הממשמש ובא.
[1] דף נייר. 47X59 ס"מ. מודבק על נייר.
מצב בינוני-טוב. קרעים בקיפולים.
תקנות חברת 'לומדי תורה דקהילת דערטשקע'. י"ב תקנות בכתב יד קדשו ובחתימת ידו של 'ראש החברה' הגאון המפורסם רבי יוסף ליב סופר בעל "ילקוט סופר", ממשפחת הסופרים המפורסמת – השושלת החשובה ביותר בהונגריה לאחר שושלת החת"ם סופר. מסמך מעניין.
לפנינו מסמך אשר באו התאגדו תלמידי החכמים וקיבלו על עצמם תקנות מחמירות בכדי להתמיד בלימוד התורה. התקנות מגובות בסנקציות וקנסות אותן קיבלו עליהם בני החבורה הקדושה בחתימת ידם, באם לא יעמדו בכל התקנות שקיבלו על עצמם. ראש החותמים הוא הגאון רבי יוסף ליב סופר, ולאחר מכן חתומים עוד כ-13 מבני החבורה הקדושה, השמות הנוספים לא נבדקו. נדגיש כי סדרי הלימוד בחברה היו לאחר סיום עבודת יומם, מי בעסקיו ומי בתורתו, מעיון בתקנות המחמירות אותן קיבלו בני החבורה על עצמם, אפשר להבין כיצד צמחו בהונגריה באותו דור דעה, ענקי התורה והיראה שהעניקו חמה בקומתם.
הגאון רבי יוסף ליב (יהודה) סופר [תרכ"א-תרע"ח], אב"ד פאקש ובעל "ילקוט סופר". תלמידו חביבו של בעל ה"שבט סופר", ובנו של הגאון הנודע רבי זוסמן סופר אב"ד פאקש, וחתנו של הגאון רבי דוד יהודה פולק (בן רבי זעקיל פולק מבוניהאד). למד גם בישיבת בוניהאד אצל הגאונים רבי זעקיל פולק ובנו רבי משה פולק. משנת תרס"ג כיהן כממלא מקום אביו הגדול ברבנות פאקש.
[3] עמ' גדולים.35X21 ס"מ. הכל בכי"ק הגאון רבי יוסף ליב סופר ובחתימתו.
מצב טוב: כתמי זמן. קרעים משוקמים מקצועית.
הרב פטשניק היה עתיר היחס. אביו ר' נחום יהושע הי"ד היה בנו של רבי אברהם שמואל האדמו"ר מברזנה, שהיה חותנו בזיוו"ש של רבי ישכר דוב רוקח האדמו"ר מבעלז.
ר' נחום יהושע היה חתן רבי אלטר מרדכי ספרד האדמו"ר דחסידי אוסטראה. כבר בצעירותו נתעטר ר' נחום יהושע 'כתב-סמיכה' מגדולי ישראל. כבר ב-תרע"ב נתעטר ברבנות העיירה דומברוביצה (ווהלין). ב-תרפ"א לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין נתכהן כרבה הראשי של מחוז סארני. מסר את נפשו עבור יהודי ויהדות המדינה. נהרג ע"י הנאצים ימ"ש בחודש אלול תש"ב.
ר' אהרן היה חתן רבי שלום צוקרמן אדמו"ר מראשקוב. בצעירותו היה ר' אהרן פעיל בתנועות נוער למען חיזוק היהדות והתודעה לעלייה לא"י. ברבות הימים התחבר לתנועת המזרחי, והיה מגדולי העושים והמעשים למען הכשרת הנוער לעלייה לא"י. בדרך נס הצליח הוא ואשתו ובניו הקטנים להתחמק מידי קלגסי הנאצים וברחו לארה"ב. שם התיישב בשכונת ברונקס ושימש בתור רב בביה"כ של חסידי ראשקוב.
תוכן המכתב:
המכתב, שנכתב בחודש תשרי תש"ד, מיועד לידידו הרב חיים בלוך, שגם הוא ניצל מציפורני הנאצים והתיישב בשכונת ברונקס. בראשית המכתב הוא מבכה את החלק הארי של עם ישראל שנהרג כעת במלחמה, וחבל שלא התעוררו לעלות ארצה ערב פרוץ המלחמה. ומזדעק שרבים וטובים העטירו את עירם בחו"ל כ'ירושלים'!
בהמשך הוא מוכיחו בלשון נקייה, על כך שבמכתב הקודם שלו, העלה הרב בלוך את ביקורתו החריפה נגד המפעל הציוני ההולך וכובש את הארץ. וכאן מזדעק הרב פטשניק: הלא אין כאן שאלה של פוליטיקה והשתלטות אלא של חיים ומוות! ולשיטתך, האם החיים היהודיים באמריקה טובים יותר, כשחלקים עצומים מהעם מתבוללים!
בהמשך כותב אודות ההתנגדות החריפה בחצר בעלז לעלייה לארץ: לפני כעשרים שנה עלה אחד מבני המשפחה ארצה, ושלחו אחריו אזהרות שיחזור הביתה, כדי לא לפגוע ב'גזע בעלז' [כנראה שהכוונה לר' יצחק דוד רוקח, בן רבי יהושע מירוסלוב בנו של רבי יששכר דוב מבעלז]
ועכשיו האדמו"ר ר' אהרן שלח אליו בתחנונים שידאוג עבור הצלתו! ושיוכל להימלט לארץ ישראל.
כן מוסר על תחנוני רבי אהרן לווין אב"ד ריישא לפניו, שידאג עבורו לאישורי כניסה לארץ. את אגרתו הוא מסיים בכך שבשעה שדם ישראל נשפך כמים, אין שום מקום להתנגד לרעיון של עלייה לא"י.
[1] דף נייר רשמי. כתוב משני עבריו.
מצב טוב מאוד.
בשנת תע"ד בערך נדפס בקושטא קונטרס בן [4] דפים, ובו חלופי אגרות מאת השר רבי שמשון ורטהיימר, בנוגע לחובות הקהילה האשכנזית בירושלים. מקונטרס זה שרדו רק [2] הדפים הפנימיים, (דפים ב-ג). יערי בספרו "הדפוס העברי בקושטא" מס' 280, רשם דפים אלו כעותק יחיד בעולם, על פי העותק המופיע בספריית הסמינר בניו-יורק. בספריה הלאומית נמצא דף ג, ואילו דף ב' נמצא בצילום.
לפנינו דף ב' הנדיר ביותר, מתוך קונטרס שאף שאר דפיו (אשר מהם ידועים עותקים נוספים) נדירים ביותר. יקר המציאות!
לאחר תקופה קצרה נדפס קונטרס זה שנית, בהשמטת ביטויים חריפים כנגד אישים בקהילה האשכנזית בירושלים. מקונטרס זה שרד רק דף ב'. הדף שלפנינו הינו מתוך המהדורה הראשונה, עם הביטויים החריפים!
הדף הוצא מ'גניזת כריכה', בתוך כריכת הספר 'בני חיי', קושטא תע"ב, שהופיע בקטלוג הקודם של 'ווינרס' (מכירה 130 פריט 268).
[1] דף. 32 ס"מ בקירוב.
מצב בינוני. הדף עבר שיקום מקצועי. חסרון במספר תיבות לגובה הדף. כתמי זמן.
מסמך היסטורי: אשרת כניסה ל'כלא עכו' הידוע לשמצה שהונפקה עבור 'אבי האסירים' הצדיק רבי אריה לוין, על ידי המפקדה הראשית של רשות בתי הסוהר של ממשלת הוד מלכותה בפלשתינה, בכדי לבקר ולהתפלל עם אסירי המחתרות. על המסמך חתום נציב בתי הסוהר, והוא ניתן בהשתדלותו של הרב יעקב גולדמן שכיהן אז כרבה של בתי הסוהר של המנדט בארץ ישראל. ירושלים, ספטמבר 1946.
אשרת הכניסה שלפנינו הונפקה בסוף ספטמבר 1946 – שלהי חודש אלול וסמוך לראש השנה. הצדיק רבי אריה הגיע כנראה להתפלל עם אסירי המחתרות ולחזקם לקראת ראש השנה היהודי. כחצי שנה לאחר ביקורו נתלו שם – בחדר הגרדום הידוע לשמצה, עולי הגרדום דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני הי"ד שנעצרו בראשית שנת 1946.
רבי אריה לוין היה רבם של אסירי המחתרות בירושלים, והיה מבקרם בבית הסוהר באופן קבוע. הוא אף היה מגניב אליהם מכתבים ממשפחותיהם ומראשי המחתרות. מתעודה זו אנו נחשפים לראשונה שגם לכלא עכו היה מגיע לעתים, ועל כך השיגו מנהלי בית הכלא עבור הרב לוין אישור כניסה לכלא עכו. האישור הוא, חד-פעמי ליום 23 לספטמבר 1946, יומיים לפני ראש השנה היהודי.
הגאון הצדיק רבי אריה לוין [תרמ"ה – תשכ"ה 1885-1965], מדמויות הפאר של ירושלים, גאון עצום בכל חלקי התורה ואב רחום לכל נדכה, שימש כמשגיח בישיבת עץ חיים, נודע כרבם של האסירים בהיותו דואג לבקרם לעודדם ולטפל בצרכיהם, והיה בייחוד קשור לעולי הגרדום שביקר אותם לפני הוצאתם להורג. להלן קטע מתוך אחד מעיתוני התקופה (י"ב מנ"א תש"ז): "בימים בהם ישבו במאסר הרבו השלושה (עולי הגרדום דב גרונר, מרדכי אלקחי ומאיר פיינשטיין) בקריאת פרקי תהילים. כמו כן, הגיע לבקרם הגאון רבי אריה לוין שליט"א, רב האסירים שבא לחזקם ולעודדם. הם שמחו בכל ביקור וביקשוהו לומר בחוץ כי מצב רוחם איתן. אמש בשעה 2 לפנות בוקר, התבקש רבה של חיפה הרב ניסים אוחנה לבוא אליהם על מנת להיות עמם בטרם ייתלו, הוא הופתע למצוא בחורים מאושרים על מותם בקידוש ה' בשל היותם יהודיים. "הם לא גילו כל סימני פחד או זעזוע", אמר הרב, "שהיתי עם הנידונים למוות כשעה, וכשיצאתי ביקשוני לדרוש בשלום היישוב וביקשו גאולה לעם ישראל. אמרתי להם, אשריכם גיבורי החיל". בשעות הבוקר המוקדמות נתלו השלושה הי"ד. הלוויתם תיערך מחר ממשטרת הר כנען לבית הקברות בצפת".
מדי דברנו בעולי הגרדום הקדושים והטהורים – הרוגי המלכות שעליהם נאמר שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. ראוי לציין את העובדה שמניינם של הנתלים בכלא עכו הינו עשרה, בדיוק כמניינם של עשרת הרוגי מלכות – עשרת גדולי התנאים שהוצאו להורג באכזריות על ידי השלטון הרומאי בארץ ישראל משום שלא סרו למשמעתם, והמשיכו ללמוד תורה וללמד אותה.
[1] דף נייר רשמי, 20X15 ס"מ בקירוב. מוקלד במכונת כתיבה בחתימת יד נציב בתי הסוהר הבריטי.
מצב טוב מאד. סימני קיפול. חורי תיוק.
מקבץ נדיר הכולל [9] הזמנות מעוצבות לחתונה, מאת חשובי המשפחות בירושלים של מעלה, וחלקם אף מאת מנהיגי ירושלים עצמם!
עצם התופעה של הזמנות לנישואין לא הייתה תופעה רחבה. ואילו כאן אוסף הכולל [9] הזמנות, כולם ירושלמיות, מסלתה ושמנה של העיר.
יש כאן חידושים היסטוריים, בריתות נישואין שאינם מוכרים גם אצל היסטוריוני ירושלים. מיקום מגוריהם, שהרי, על פי רוב סעודת הנישואין הייתה נערכת בבית ההורים. אוסף זה הוא חשוב ביותר לגנאלוגיים המחפשים קשרי-משפחה אצל משפחות היישוב הישן.
חידוש בגרפיקה: רוב ההזמנות נדפסו באותיות מוזהבות או צבעוניות, בצירוף ציורים שונים. צורת הדפים אף היא מרהיבה-עין, – מכרטיסים קטנטנים, דפים מתקפלים ועד עמודים גדולים.
פירוט חלקי של ההזמנות:
1: הרב האדר"ת רבה של ירושלים, לחיתון בנו רפאל לוי.
2: הרב יוסף חיים זוננפלד, אב"ד 'עדה החרדית', מחתן את בנו אליהו מרדכי עם בתו של ר' מנחם נתן אוירבאך, הרב מנחם נתן אויערבאך מרבני העיר, נכדו של בעל 'אמרי בינה'.
3: ר' מנחם נתן מחתן את בתו שפרה עם אברהם בן עם העסקן ר' זרח ברנט מיפו.
4: חתונת הרב שלמה זלמן זלזניק [לימים ראש ישיבת עץ חיים] עם שרה בת ר' יצחק חגיז, חסיד חב"ד שעלה מוויטבסק.
5: יעקב יצחק ב"ר ישעיה חשין עם גיטל לאה ב"ר משה העלר (סעמניצר). ר' ישעיה היה מנקיי הדעת בירושלים, ור' משה כיהן כרבה של העיירה 'סמניץ' (הונגריה). בשנת תר"ן עלה ירושלימה והיה לתלמידו של מהרי"ל דיסקין. הוא אשר ייסד את וועד 'משמרת הקודש' להזהיר את הציבור על עירובין, מעשרות וחינוך. נפטר ב-תרפ"ח.
6: הרב מרדכי יהושע קרויזר מחתן את בנו יצחק עם שרה יודלביץ. בבחרותו למד ר' מרדכי יהושע אצל הנצי"ב בוואלוז'ין, ועלה ירושלימה, ולמד בישיבת 'אוהל משה'. נישא לחיה בת ר' שמחה סולובייציק – נינו של רבי חיים מוולוזי'ן. גר בשכונת 'גבעת שאול', והרביץ תורה בבית יתומים 'דיסקין'. כיהן כש"ץ בימים נוראים אצל רבי יצחק זאב אב"ד בריסק.
7: רבי אברהם אהרן לעווי חתן רבי מרדכי שלאנק, מחתן את בנו ר' שמעון יוחנן עם אסתר בת ר' יחיאל דוד דייטש. רבי אברהם אהרן היה בן בתו של רבי אברהם אהרן דייטש מרודניץ. רבי מרדכי שלאנק היה מיקירא קרתא דשופריא: תלמיד מובהק לרבי עקיבא איגר וחת"ס, והיה יד-ימינו של האחרון. בסוף ימיו עלה ירושלימה, וצאצאיו היו מראשי היישוב. ר' יחיאל דוד היה בנו של ר' שמעון דייטש שהיה מתלמידי החת"ס. אחרי פטירת רבו עלה ירושלימה, והיה ממניחי היסוד לכולל הונגריה. ת"ח עצום.
8: ר' צבי ב"ר אשר לעמיל בהגאון הצדיק רבי נחום שאדיקר, מחתן את בנו ר' אברהם אלחנן עם מינא לאה בת הגאון הצדיק ר' דוד בהר"ן.
9: נישואי נחום נפתלי בן ר' שלום כסאר עם 'סעדה' בת ר' שלום יצחק לוי. הרב שלום כסאר מחשובי חכמי תימן בעיר. בעלייה הראשונה מתימן ב-תרמ"ב עלה ארצה עם משפחתו בגיל שש. מרוב תלאות וצרות חזר אביו תימנה, וקירב אותו ר' יחיא צארם, שהיה לרבו המובהק. למד אותו תורה ומלאכה. ולאחר נישואיו התפרסם כסופר סת"ם מומחה. סירב לקבל על עצמו שררה בציבור, ורק אחרי פטירת מורו התחיל להרביץ תורה בבתי הכנסת התימנים בשכונות 'נחלאות'.
לימים חיפש דירת מגורים מסודר, והתחשק לרכוש דירה בשכונת 'שערי חסד', כמובן שהממונים סרבו לקבלו, אך ר' שלום לא השלים עם ההחלטה. הוא פנה לרבי חיים ברלין והלה מסר לידו מכתב-המלצה חמה עבור ממונים שיקבלוהו. ולמרבה הפלא הוא התקבל כאחד 'התושבים' "אשכנזי" לכל דבר, עד כדי כך שצירך את חתימתו לכתב-ההכתרה עבור רי"מ חרל"פ.
ר' שלום יצחק היה בנו של רבי יחיאל הלוי ראש רבני צנעא. ר' שלום נלד ב-תרנ"א, למד תורה מפי אביו. עלה ארצה ב-תרפ"ג. תיכף החל להרביץ תורה אצל עדות תימניות. ב-תרפ"ה נתכהן כרב ראשי לקהילת התימנים, ובד בבד נתמנה ע"י הרבנות לחבר בית-הדין הרבני בירושלים. הקים כמה ישיבות לעדתו. חיבר ספרים רבים.
סה"כ [9] דפים. גדלים שונים.
מצב כללי טוב-בינוני. כתמי זמן. קיפולים וקמטים. קרעים זעירים בשולי מספר הזמנות.
מקבץ גדול של מסמכים, מעזבונו של רבי אהרן שמחה בלומנטל. תלמיד חכם חשוב ועסקן ירושלמי מוכר. בין שורות המכתבים שלפנינו נחשפות פרשיות ותככים ירושלמים, חלקן לא ידועות, וחלקן לא נחקרו בצורה מעמיקה, והאוסף שלפנינו שופך אור עליהן. אוסף ירושלמי חשוב.
להלן פירוט חלקי של המסמכים, כולל רקע היסטורי השופך אור על חשיבותם ההיסטורית של המסמכים ומעמדם הרבני והמדיני הרם של כותביהם וחותמיהם:
אחת מתגליות באוסף שלפנינו הנחשפת כאן לראשונה: מכתבו של הרב חיים הכהן קוק משנת תרצ"ד בו הוא מכחיש את השמועה שיצא נגד הרב קוק כאילו הוא התיר לחלל שבת עבור שחרורו של זאב ז'בוטינסקי.
ר' אהרן שמחה בלומנטל נולד בשנת תר"ל לאביו ר' יעקב בעיר סרדהיל (הונגריה) שהיה תלמיד מובהק לרבי יהודה אסאד, ובהיותו בן שנה עלו הוריו ארצה. התייישב בחצרו של ר' ישעיה ברדאקי בה גידל את משפחתו. כבר בנערותו התאבק ר' אהרן שמחה בעפר רגליהם של הת"ח ובעלי תריסין יושבי החצר. בשנת תרמ"ג, עם הקמת ישיבת "תורת חיים" בידי רבי יצחק ווינוגראד היה ראש מתלמידיה הראשונים, ועמד לימינה משך שנים רבות. כבר בימי עלומיו יצא שמו לתהילה כאחד מבעלי התריסין המצויינים בירושלים. הצטיין בבקיאות ובחריפות, והיה שנון וממולח. בעודו תלמיד הישיבה החל לפרסם מאמרים תורניים והגותיים בכת"ע התורניים בעיר, ושמו יצא לפניו בין התורניים וגם בין המשכילים כצורבא דרבנן. הדחף לפרסום הגיגיו גרם שהוציא לאור עיתון משלון בשם "המוריה", שגליונו הראשון הופיע בניסן תרנ"ב. מטרת העיתון לדרבן פרחי כהונה לפרסום חידושי תורתם, וגם להפיץ ברבים הגיגים לאהבת ובניין ארץ ישראל. באותה שנה נשא את האשה שרה בת הגאון ר' טוביה אריה גולדברגר שהיה דיין בעיר וחתנו של עזריאל זליג הויזדארף. ברבות השנים היה מחשובי העסקנים בעיר, היה בין מקימי כמה "חברות" לטובת היישוב. מלחמת העולם הראשונה המיטה חורבן ושבר על היישוב בכלל ועל ירושלים בפרט, ורא"ש עקר לניו יורק (תרע"ה), וכיהן כרב בכמה קהילות. בניו יורק יצא לו מוניטין כגדול תורה וכאדם בעל מדות תרומיות. כבר בראשית פעילותו נעשה מנהל המשרד הניו-יורקי של בית יתומים "ציון" בירושלים שאחיו ר' אברהם יוחנן ייסד. הוא הקדיש את כל זמנו ומרצו למוסד זה. נוסף למוסד זה שבזכות עמלו, הועמד על בסיס נכון, פעל גדולות ונצורות למען כל המוסדות בירושלים, העיר שזכרונה לא מש ממנו לרגע. עבד מתוך מסירות נפש ממש, למוסדות ולאנשים פרטים, ונעשה כתובת רשמית ובלתי רשמית עבורם. מתוך עשרות המכתבים הנמצאים בלוט זה אנו למדים על ראשי מוסדות ואנשים שהיו מקרובים אליו וגם זרים לו, ת"ח וסופרים, פונים אליו לבקשת עזרה. את עבודתו בקודש המשיך עד יומו האחרון בקיץ תשכ"ג, בהיותו בן 93.
האוסף כולל מעל [120] מכתבים וגלויות. גדלים שונים.
מצב כללי טוב מאוד.
– – – –
פירוט חלקי של המסמכים, והרקע לכתיבתם. מאת ההיסטוריון והחוקר התורני הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינר'ס':
* המלצתו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק עבור שד"ר בית היתומים, חתי"ק.
* מכתב מרתק מאת עסקני בית היתומים ציון בתוספת חתימת הרב קוק , אודות שני פקידים מהמוסד שנתפטרו והוציאו שם רע על רא"ש. במכתב זה זה הם מחזקים את ידיו. הוקלד על נייר של המוסד ולצידו כתוב: בנשיאות הכבוד של ראש הרבנים לארץ ישראל, רבנו גאון ישראל צי"ע מרן ר' אברהם יצחק קוק. מטעם ההנהלה חותמים: אברהם יעקב מירסקי, ברוך יודא בלוי, שמואל הכהן קוק, מאיר בלט. ולאחריהם הסכמתו של הרב קוק. אלול תרפ"ג.
ז'בוטינסקי שהיה מנהיג ציוני מפורסם וממקימי 'הגדוד העברי' במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ברם עם החלת המנדט הביטי בארץ, פנה עורף לממשל הבריטי והחל לפרסם מאמרים בעיתונות נגד הגישה של הממשלה, כשהוא מכנה אותה 'מדיניות אנטי-שמית' המעודדת את הערבים נגד היהודים. ביום הראשון של חוה"מ פסח תר"פ פרצו פרעות בירושלים וז'בוטינסקי התייצב בראש ההגנה על יהודי העיר. הערבים הפורעים רצחו, פצעו, שודדו, בזזו ושרפו ספרי תורה, כפי שמתאר הרב קוק זצ"ל בכאב באיגרתו (איגרות הראי"ה, ד' אגרות א'כה-א'כו). לאחר שניסו להגן על תושבי הרובע, אסרו הבריטים אותו ו-19 חברים בכוח ההגנה באשמת 'ביזת רכוש', הפרת סדר ואונס. ביום שבת שלאחר החג נפוצה השמועה כי הממשל מתכנן להעמיד את אותו למשפט מהיר שעלול להסתיים בגזר-דין מוות.
בהסתמך על חוו"ד של משפטנים אשר יווכחו כי עונש מוות אפשרי במקרה זה, ועצומה מידית תשפיע על שלטונות המנדט, חייבו רבנים ובראשם הרב א"י קוק לאסוף חתימות של אלפי איש, המצהירים כי גם הם השתתפו בהגנת העיר, ומבקשים לעמוד למשפט לצד ז'בוטינסקי וחבריו. בסופו של דבר נדחה המשפט לשבוע שלאחר מכן ואיסוף החתימות נעמד דום. בהליך משפט מזורז של פחות משבוע ימים, נידון ל-15 שנות עבודות פרך.
בחודש אב שנת תרצ"ד פרסם ז'בוטינסקי בעיתון 'הירדן', הוא העיתון הבית"רי שהוא ערך, מאמר על פרשיית המשפט, וכתב בין השאר שהרב קוק התיר לאסוף בשבת את החתימות, ולא עוד אלא בכבודו ובעצמו חתם והחתים בשבת, ואלו דבריו:
היה זה יום השבת, כשנודע בירושלים על פסקי הדין, והרב קוק ביחד עם קהל גדול התפלל אז ב'חורבה'. הוא הפסיק את התפילה. ציווה להביא לו דיו ונייר וחתם ראשון על המחאה נגד אי-הצדק – בשבת! כשנודע לי הדבר הרהרתי הרבה: מה פירוש הדבר? יודע אני, שבמקרה של פיקוח-נפש צריך לחלל שבת, אולם כאן לא היה כל הבדל אם יחתמו היום או מחר! למה דווקא בשבת? ואז הבינותי את טעמו ופירושו של הדבר: הרי זוהי אותה הרוח שמרחפת בקדוש המפורסם של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, כשהוא זועק בחוצפה גדולה כל כך כלפי קב"ה 'יושם קץ לדבר' שהרי כאן מדבר בן עם אביו: עולם מלא עוולות ואתה מצווה שאנו נערוך כאן את שבת-הקודש שלך, כמו תמיד, כאילו לא קרה כלום. לא! אבא! אני, בנך ועבדך, מחלל את השבת שלך לאות מחאה נגד כל מה שנעשה בעולמך", והוא ממשיך להשוות בין הרב קוק לבין רלו"י מברדיטשוב.
פרסום זה גרר תגובות נזעמות, ורבים שהיו עדים למתרחש בבה"כ החורבה כתבו מכתבים נזעמים למערכת העיתון עם הכחשה טוטאלית, שלהד"מ.
במכתב זה, שטרם פורסם , מאת הרב חיים קוק, אחיו של הרב ז"ל, אל הרב בלומנטל, מיום כ"ו באלול, גם הוא בין המכחישים. כנראה שהרב בלומנטל לא שמע על גל ההכחשות, אלא ראה או שמע את הגיליון של ז'בוטינסקי, ופנה אל ידידו ר' חיים כדי לאמת את העובדות. וכאן ישנו פרט לא ידוע: "אמנם היו כאלה שבאו לכבוד מרן הרב שליט"א שיתיר לאסוף חתימות בחג באומרם שבזה יצילו את זבוטינסקי וחבריו מסכנת נפשות, אבל כיון שלא התברר למרן הרב שליט"א שהענין תכוף, ויש בזה משום פקו"נ, לא התיר לחתום, וכמובן שלא חתם לא הוא ולא כל החרדים…".
מן הנכון לציין שה'קנאים' התעלמו מההכחשות, ומאז והלאה הוסיפו ל"עוולותיו" של הרב, בכך שחילל את השבת. כמובן שכל יניקתם היא ממאמרו של ז'בוטינסקי עצמו.
* רבי אריה ליב גורדון . דברי-תורה. מערכה גדולה בסוגיית הפרשת תרומות ומעשרות. וכמה הערות בתורת הדקדוק.
ר' אריה ליב נולד בשנת תר"ח בקעלם (רוסיה). בהיותו בן י"ג כינוהו 'העילוי מקעלם'. ב-תרל"ח קיבל תעודת מהנדס-כימאי. ת"ח מופלג. עלה ארצה ב-תרנ"א. כעבור שנתיים נתמנה למנהל ביה"ס יק"א בפתח תקוה. לאחר מכן הוזמן ככימאי ליקב בראשל"צ. חיבר כמה ספרי דקדוק. נפטר בפ"ת בשנת תרע"ג.
* מכתב ממוני כולל גליציה אל רא"ש בהיותו בניו יורק, אודות שילוח הטובין והבגדים עבור חברי הכולל. ירושלים תרע"ט.
*מכתבים מאת הגאון ר' רפאל מרדכי בארישנסקי אב"ד הומל.
החליף מכתבי-תורה עם כל גדולי דורו. נולד בליטא. שימש בהוראה אצל רבי יצחק אלחנן בקובנא, ואח"כ עבר לביאליסטוק, ושימש אצל רבה – ר' שמואל מוהליבר, שהיה לרבו המובהק. נסמך להוראה ע"י גדולי ליטא. ואח"כ רכש לו בקיאות עמוקה גם בפילוסופיה והשתלם גם בלימודי-חול. כן התמכר בכל נפשו לרעיון יישוב א"י .עוד בהיותו בהומל ייסד יחד עם ידידו הגאון ר' איסר גינצבורג המפורסם בשם 'הרב מפאריטש' את 'אגודת ירושלים', לחיזוק היישוב בא"י. אחרי מלחה"ע הראשונה הצטרף ל'מזרחי'. עם המהפכה ברוסיה הסובייטית עמד בתוקף נגד כוונת הזדון לסגור את הישיבות והחדרים. בעקבות זאת אסרוהו, ולאחר השתדלות רבה ניצל משם ועקר לארה"ב, שם נתכהן ברבנות בשכונת 'ברונקס', הרביץ תורה עד לפטירתו בשנת תש"ח. תשובותיו ומאמריו כונסו בספר 'מכתבים מחוטבים'.
עם הגעת ר' אהרן שמחה לניו יורק הבחין שמדובר בת"ח עצום ובעסקן מסור, והתרועע עמו, ובחזרת רא"ש ארצה, החלה סדרה של חילופי מכתבי-תורה. רבים מהם נדפסו בספרו הנ"ל. המכתבים המצויים כאן לא פורסמו בספרו הנ"ל .
* מכתבי ר' פנחס גרייבסקי אל הרב בלומנטל
ר' פנחס (תרל"ג-תש"א) היה איש ירושלים. תלמיד ישיבת 'עץ חיים' בה התקרב לרבי שמואל סלאנט, וברבות הימים, נעשה, לפי בקשת הרב סלאנט, לעוזרו של ר' יחיאל מיכל פינס בהנהלת בית החולים 'ביקור חולים', בו עבד 43 שנים! ר' פנחס היה ער לצורכי היישוב וגילה רגישות למצוקותיו. נוסף לתרומתו הפיזית בהרחבת היישוב, תרם גם מפרי עטו במאות מאמרים ומחקרים על היישוב בכלל ועל תולדות הארץ בפרט. הוא ראה חשיבות רבה בתיעוד היה מקורב הן לאנשי היישוב הין והן לראשי הציונות.
* שבעה מכתבים מטעם 'ביקור חולים' בהם הוא מודה למשפחת בלומנטל על עזרתם הרבה בסיוע לחולים ושיפור מצב רוחם. עם בתרומת ספרי קריאה ובעוד אופנים. בין השאר מזכיר שרכש ספר כת"י עצום מאת הרב שמואל שמעלקא ויינטרויב, ביאור על ספר 'התשבי', והוא פונה לגרייבסקי, שהוא המתאים לההדיר את הכת"י.
ושלושה מכתבים בהם הוא מביע את ידידותו לרא"ש ומעדכן אותי על העוני המחפיר שפקד את ביתו, ועל מאור עיניו שחזר לאחר טיפול מסור מד"ר טיכו.
* רבי יצחק דוד אתרוג ראב"ד בצפת
בנו של הגאון רבי נחום אתרוג – אב"ד צפת, תלמיד מובהק לרידב"ז, ומח"ס 'פרי עץ הדר' שבעה חלקים. אחרי מלחמת העולם הראשונה גלה לניו יורק וכיהן שם בכמה קהילות.
מכתב זה הוא מגולל את צערו אל שאירח תוך ביתו את השד"ר של בית היתומים, והלה כמעט ירד לחייו.
* כולל גליציה: מכתב ארוך מאת ר' משה שפירא , על טלטוליו משך שנות מלחמה"ע הראשונה, ורעיון לפתוח מסחר לאתרוגי א"י באמריקה.
* רבי שלום אלחנן יפה , מגדולי הרבנים באמריקה, המלצה לחיזוק המוסד.
* רבי נסים דאנון , הראשל"צ, בקשת עזרה עבור יתומי ירושלים, שנתרבו בעקבות המלחמה.
הרעיון להקמת בית היתומים היה של הרב דאנון . המוסד הוקם בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ביוזמתה של הממשלה העות'מאנית. כאשר ראה המושל של ירושלים 'מוניר ביי' את מצבם העגום של היתומים היהודים בעיר, פנה אל החכם-באשי בדרישה שהקהילה היהודית תדאג ליתומיה. הממשלה העות'מאני לא הציע תמיכה כלשהי ביתומים או במי שיקבלו אותם לחסותם, מלבד הבטחת אפשרות לקנות חיטה במחיר מוזל. את הדאגה לילדים הסובבים בחוצות הסביר המושל בעובדה שהורים רבים הקריבו את חייהם להגנת המולדת, כלומר נהרגו במלחמה בשרתם בצבא העות'מאני.
כל בתי היתומים שאליהם פנה הרב דנון השיבו את פניו ריקם, בשל המצב הקשה ששרר בעיר, ועל כן הוא פנה לר' אברהם יוחנן בלומנטל, שלא ניהל בית יתומים אך היה ידוע כאיש חינוך וציבור. ואכן בית היתומים נפתח עם בואה של קבוצת ילדים הראשונה לביתו של ר' אברהם יוחנן. בחודש אדר תרע"ז. ועד סיום המלחמה היו כבר יותר מ-250 ילדים במוסד. על כל זה ועוד בחוברת 'קורות ותלאות יתומי ציון: דברי ימי יתומי ציון וירושלים, תרע"ד-תרע"ח, ירושלים תשכ"א.
* שני מכתבים של רבי אלעזר יעקב פדהורצר מצפת אודות החזקת ישיבת וכולל מירון.
מכתב ראשון מחודש כסליו תרע"א, והוא מציג את עצמו: 'כי בן אנוכי לאחותו של הרה"ג הצדיק ה"ר אלעזר כהנא שפירא מירושלים' וההשגחה העליונה מינה אותו לראש הוועד של ישיבת 'בר יוחאי' ובית 'מושב זקנים' במירון'. והוא מבקש הימנו עזרה וסעד עבור המוסדות. לאחר תיאור מצב הכלכלי הרעוע, הוא שופך את לבו המר בכך שיצאו כמה אישים מא"י לאמריקה כדי להתרים עבור המוסדות במירון, ללא שום תיאום עם מנהלי המוסדות, ושמים בכליהם את כל כספי התרומות!
מכתב שני מחודש ניסן תרע"ט, הכותב מגולל בלשון כאובה את ההרס שהשאיר מלחמת העולם הראשונה על העיר צפת בכלל ועל היישוב הצעיר והדל במירון. וזועק לעזרה למען המשך המוסדות במירון. צפת ניסן תרע"ט.
הרב פדהורצר נולד בצפת בשנת תר"ך לאביו ר' יונה שהיה בנו של ר' יעקב שכיהן כרב בעיר הגדולה טרנופול ועלה ארצה בשנת תרי"ח בברכתו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, והתיישב בצפת. ר' יונה נשא את שרה בת ר' יחיאל אשר כהנא-שפירא אב"ד זלין, שעלה ארצה בשנת תר"י. ר' יונה היה מעורה בסדר הכוללים ודרך חלוקת הכספים. פעל רבות למען הציבור בגליל.
בנו ר' אלעזר יעקב נישא לבתו של רבי רפאל זילברמן אב"ד צפת. היה מגואלי אדמת מירון. הוא רכש אדמה במקום, הקים ישיבה ומושב זקנים, כמו כן גאל את קברו של ר' יוחנן הסנדלר סייע בגאולת שרידי בה"כ העתיק במירון שעל-שם רשב"י.
במשך שנים עמד בראש 'בית החולים אטלינגר' בצפת, ופעל רבות להקמת בית חולים מודרני יותר, כדי להתחרות בבה"ח של המיסיון. היה מראשי הציבור בצפת ובגליל העליון וייצג את התושבים בפני השלטונות. כן פעל רבות בקרב התושבים במושבות בגליל העליון, כיתת את רגליו למושבות בעניני ציבור והשכנת שלום. נפטר בצפת בשנת תרפ"ה.
* מכתב מראשי ישיבת 'עץ חיים' ובית חולים 'ביקור חולים' לרבי יעקב גורדון מבורנמות' [אנגליה] לבוא לעזרת המוסדות הנתונים במצור. תרע"ד.
רבי יעקב גורדון, נולד בליטא לאביו הגאון הצדיק ר' מנחם מנדל גורדון. היגר למנטשסטר, עבר לסאות'פורט ו-בורנמות' (Bournemouth) ירש הון מאחיו. היה בקי בכל מכמני התורה, למדן ועמקן מופלג. יוצר פורה בכל תחומי התורה: דרוש, חידושים לש"ס ולתורה. עשרות ממאמריו פורסמו על גבי הבמות התורניות החשובות ביותר. ראה עליו בקטלוג 'ווינרס' 115 פריט 174.
* רבי יעקב אשר גרייבסקי מו"ץ בירושלים. בקשת עזרה כספית עבור הדפסת ספריו.
רבי יעקב אשר נולד בשנת תרכ"ו בעיר קוסובה למשפחה מיוחסת של גאונים וצדיקים. בשנת תרמ"ב, בהיותו כבן 16 עלה עם הוריו ירושלימה. למד בישיבת 'תורת חיים' והיה ממצויני הישיבה. עד שבצעירותו החל לפרסם את חידושי תורתו, וגאוני ירושלים הפליאו את גאונותו. מנעוריו ועד זקנתו הגה בתורה והורה הוראה. כיהן כמו"ץ בשכונת ויטנברג, וחיבר שורה של ספרים: ברית הלוי, שבט הלוי, גיא חיזיון ועוד. נפטר בשנת תש"ו. [בערכו בויקיפדיה כתוב שנפטר בשנת ת"ש, ואילו מכתב זה מתוארך בשנת תש"ג!]
* מכתבה של המחנכת גב' לאה זליגר
מודה לרא"ש בלומנטל על העזרה הרבה שהיא מקבלת ממנו, ומעדכנת אותו על כתובות של רבני ארה"ב המוכנים לבור לעזרתה. ירושלים תרצ"א.
לאה נולדה בגליציה בשנת תרמ"ג למשפחה חרדית ולאומית. כבר בצעירותה התגלו אצלה כשרונות מחוננים. למדה לימודי קודש, וכבר בגיל צעיר שלטה בעברית והייתה לשם-דבר בכל הסביבה. התפרסמה כבעלת השכלה כללתי ויהודית רחבה, והותירה יבול ספרותי בעיתונות העברית. בד בבד ארגנה שיעורי תנ"ך ועברית לבנות עירה. ב-תרס"ה נישאה להרב ד"ר יוסף זליגר, ושניהם החלו בהפצת הרעיון הציוני. ב-תרס"ז עלו ארצה והתיישבו ביפו, בה נתמנה ר' יוסף למנהל ה'חדר המתוקן' "תחכמוני". כעור כמה שנים עברו לירושלים. לאחר פטירת בעלה ב-תרע"ט הפנתה את מלוא מרצה לעבודה ציבורית. עשרות מאמרים פרסמה בעיתונות הא"י ובחו"ל על עלייה לארץ, חינוך ועוד. ב-תרס"ט הייתה ממייסדות 'הסתדרות נשות מזרחי' והייתה הנשיאה הראשונה. במסגרת ההסתדרות עסקה בסיוע לנזקקים והקימה בית-מלאכה לצעירות ועוד מוסדות לטובת נשים. כן תרגמה ספרים משפות לעז לעברית. במשך שנים דאגה ל'חדר-האוכל' בישיבת מרכז-הרב. נפטרה בשנת תשי"ג. [עליה: אצל פ. גרייבסקי, בנות ציון וירושלים, ירושלים תרפ"ט, עמ' 45-39.]
* אישור ממשרד הרווחה וסעד בניו יורק, לפעילות המשרד של בית היתומים בניו יורק. 1945.
* שני מכתבים מאת הרב שמואל אלכסנדרוב מבברויסק
מכתב אחד משנת תרצ"ז והשני מתרצ"ח. בקשת עזרה כספית. פרטים רבים אודות בני משפחתו והמו"ץ ר' ישראל בבאברויסק.
רבי שמואל נולד בשנת תרכ"ו בעיר בוריסוב לאביו ר' הלל שהיה נצר מגע מהר"ל מפראג. הצטיין בכושר ניתוח מעמיק ובזכרון מופלא, כבר בצעירותו התפרסם בשל בקיאותו העצומה. למד בישיבת וואלוז'ין ושקד גם על לימודים כלליים, בעיקר טבע, פילוסופיה והיסטוריה. בתרמ"ט נשא לאישה את גיטל בת ר' מרדכי קצנלסון יהודי אמיד מבברויסק, והתיישב בעיירה זו. כבר בצעירותו החל לפרסם מאמרים בעיתונות העברית, בעיקר בסוגיית לאומיות העם היהודי. ברבות השנים החל להטיף לציונית דתית ואח"כ הצטרף לתנועת 'המזרחי'. עמד בקשר עם רבים מהתנועה הציונית, והחליף מכתבים רבים עם ראשי המזרחי ועם הרב א"י הכהן קוק [אגרות הראי"ה חלקים א-ב]. ב-תרפ"ג, עם פטירתו של רבי שמריהו נח שניאורסון אב"ד באברויסק, הוצעה לו רבנות העיר, אך הוא סירב. במקום הרבנות הקים אגודת 'אוהבי תורה' שפתחה שיעורים בגפ"ת ותנ"ך, וניהל את האגודה במסירות נפש תחת עיניה הבולשות של הקומוניסטים. בעקבות הצלחתו זו, נפתחו שיעורים דומים בעיירות הסביבה. חיבר כמה ספרים בתורה ומדע. נרצח ע"י הנאצים ימ"ש בחודש חשוון תש"ב יחד עם שאר בני קהילת בוברויסק הי"ד.
* הרב אברהם יוחנן בלומנטל מכתב אל אחיו רא"ש, מעדכנו על חורבן העיר במלחמת תש"ח.
במכתבו מאלול תש"ח, מביע ר' אברהם יוחנן את הפחד השורר ברחובות העיר: "וכוס היגונים נתמלא ועבר עד למעלה מכוח האנושי לסבול. ההרעשות התותחים ופגזים…"
* כ-40 גלויות מאת ידידו המלומד דניאל פרסקי.
פרסקי נולד במינסק ב-תרמ"ז לאביו ר' יצחק שהיה מגזע רבי חיים מוואלוז'ין, ושימש בעירו כשו"ב וסופר סת"ם. הבן דניאל היה פעיל באגודות ציוניות שונות באזור מגוריו. ב-תרס"ו היגר לארה"ב והתיישב בניו יורק והחל לכותב פורה בכת"ע העבריות. התפרסם בשעשועי-לשון שלו, בדיחות ומערכונים מקוריים, מעובדים ומתורגמים. בין היתר הי מחבר התשבץ העברי הראשון, שפורסם בשנת תרפ"ד שם 'חידת שתי וערב' בשבועון לילדים 'עדן'. חיבר כמה ספרים בספרות. נפטר בניו יורק ב-תשכ"ב.
* רבי אברהם אליעזר אלדערשטיין מגאוני ניו יורק
המלצה עבור ר' א"ש בלומנטל לקהילות בניו יורק לקבלו כמרא דאתרא.
נולד בקוברין בשנת תרי"ג לאביו הגאון ר' ישעיה שהיה מאנשי-שלומו של הרה"ק רבי משה מקוברין. אביו היה בקי בנגלה ובנסתר, והיה חברותא עם הגאון ר' מאיר מארים. ובזכות זה, בנו אברהם אליעזר נתחנך לאילנא רברבא, כל ספרות חז"ל היו שגורים בפיו. תיכף אחר נישואיו כיהן ברבנות בכמה עיירות בליטא. ב-תרמ"א היגר לאמריקה, והיה מראשוני הרבנים החרדים שהיגרו בניו יורק. כיהן כרב בכמה קהילות בניו יורק ובשיקגו. מח"ס 'הראל' ביאורים וחידושים על תלמוד ירושלמי.
היה מהרבנים היחידים באותה תקופה שהתנהג כמנהג ה'חסידים', ובדרשותיו היה מזכיר אמרות בשם 'צדיקי' החסידות ובפרט לבית רבותיו: לעכוויטש וקוברין. נפטר ב-תרע"ז.
* שני מכתבים מאת האחים ר' יוסף צבי רימון ואחיו ר' יעקב.
שני האחים ר' יעקב ור' יוסף צבי נולדו בעיר פלוצק לאביהם רבי אפרים אליעזר גראנאט, שהיה ת"ח מופלג בפולין וגם חובב ציון נלהב ומראשוני המצטרפים אל הרב ריינס בייסוד הציונית הדתית 'המזרחי' [להם אח נוסף, בשם יחיאל בונם, תושב יפו, אבל אינו שייך לכתבה זו]. היה מנאמני השפה העברית וניהל ספריה עברית בעיירה בה גר. אוסף מאמריו נדפסו בידי ר' פנחס גרייבסקי בשם 'נחלת אפרים'. שני בניו קיבלו חינוך חרדי, חסידי, לאומי. למדו בישיבות שנטו לרעיון הציוני. הבכור יוסף צבי, יליד תרמ"ט, ניחן בנפש פיוטית, ועל אף התמדתו בישיבה, היה יוצא – מדי פעם, בערבים ליער כדי להתבונן בטבע. לאחר נישואיו עם אשתו בווארשה נפגש עם הוגה הדעות ר' הלל צייטלין הי"ד, שתיכף הכיר בשרונו. בשנת תרס"ז עלה ר' אפרים אליעזר ובני משפחתו ארצה. לשניהם הייתה נטייה לאומנות ושירה. התקרבו לרא"י הכהן קוק [ראה מאמרו של יעקב בספר 'עיירתי: ספר זכרון לעיירות דובזין-גולוב', עמ' 210-201]
יעקב פרסם פרסומים רבים על סיפורי א"י ואגדותיה, ספר שלם על חייו של רבי שמואל סלאנט ואוסף ענק של תולדות אישים בשם 'דמויות מן העבר'.
ר' יוסף צבי החל לעבוד כסופר בכולל ווארשה (ירושלים). משם עבר ליפו ונתמנה למלמד ב'חדר תחכמוני'. והחל לפרסם חוברות מפרי עטו, הן בחינוך והן בשירה. פרסום הגיגיו ושיריו היו ל'שם דבר' הן בציבור החרדי והן בציבור החילוני [דרור אידר ערך מחקר על שיריו, ופרסמו בספרו 'אחרון משוררי האלקים', הוצאת מאגנס 2009]. אז החל הרב א"י קוק לקרב אותו, קרבה שהלכה והתעצמה לאורך השנים. מיפו עבר ל'פתח תקוה' ונתמנה למלמד בת"ת 'נצח ישראל' שבהנהלת הרב ד"ר משה אויערבאך.
יוסף צבי היה חבר ב'אגודת הסופרים העברית'. אגודה זו הוקמה בתל אביב בשנת תרפ"א ע"י ח"נ ביאליק, במטרה לסייע לסופרים עבריים.
בשנת תרפ"א בטיילו בין פרדסי פ"ת, כדרכו תמיד להתבודד בנוף, נפצע קשה על גדות הירקון בידי פורעים ערבים. הטרוריסטים פגעו באזור חלציו וסירסו אותו. מחשש כרות שפכה, הגלה עצמו מביתו למשך 15 שנה! ולא חזר עוד אל ההוראה. דברי רקע לפרעות: כידוע שמאורעות-הדמים הראשונה בתקופת המנדט היה בחורף תר"ף (שלהי 1919) ביישובי היהודים בגליל, הקרב הראשון היה בתל חי בחודש דצמבר. בחודש ניסן בחג המוסלמי נבי מוסה' התרחש הפוגרום הראשון בירושלים. כעבור שנה: ב-1 במאי 1921 כשחגגו בת"א את חג הפועלים, התנפלו ערבים על בית-העולים ביפו ורצחו 13 מיושביו, וכן רבים אחרים ברחובות יפו וסביבותיה. השלטונות לא פעלו להפסקת ההתקפות, והערבים קראו "הממשלה אתנו". בסוף חודש ניסן תרפ"א התנפלו אלפי כפריים ובדווים מסביבת פ"ת: בזזו את הבתים והעלו אותם באש, וארבעה מבני המושבה נפלו אותו יום. כנראה שבתקופה זו נפצע קשות רי"צ.
תיאור ההתנפלות על רי"צ: הוא התבודד על-יד פרדסו של גולדברג, ושלושה מחבלים התנפלו עליו בתוכנית 'לכלותו מתחת שמי ה' '. ופצעו אותו אנושות, וסרסו אותו. בכוחותיו האחרונים הגיע ל'ירקון', כדי לשטוף ממנו את הדם, המים הקרים הקפיאו את הפצעים והדם והוקל לו במעט. בצאתו מהמים עבר עגלת הלחבן מפ"ת, הוא העלהו לעגלתו והובילו לבית חולים בת"א. מאז והלאה סבל מייסורים נוראים, פיזיים ונפשיים.
רק החל משנת תרצ"ו שב לחיק משפחתו בת"א עד לפטירתו בשנת תשי"ט. פיגוע זה שידידו ר' פנחס גרייבסקי מתבטא 'אשר כל השומע תצילנה אזניו', פגע קשות גם באישיותו, גם הלך-רוחו ומזגו חוללו.
שנים הסתובב רי"צ ברחבי הארץ, כשהוא עטוף ייסורים ומכאובים,
כאן נחשף שני מכתבים הקשורים ל'חבלה' ופיגוע זה. במכתב הראשון, מחודש אייר תר"ץ פנה האח יעקב אל ידידו ר' אהרן שמחה בלומנטל, איש-ירושלים, שבאותן שנים עבר לניו יורק, והיה מגדולי העסקנים והשתדלנים עבור אחיו בירושלים, ושופך את לבו על מצבו המר של אחיו, איך שהוא כל כולו עטוף במכאובים וייסורי תופת. התרופה היחידה כדי להקל ממכאוביו, מתאפשרת רק בחו"ל לדוגמה בווינה, "אמנם בעל-מום יישאר לנצח". הוא ממשיך להאשים את 'אגודת הסופרים העברית' שיוסף צבי חבר בה, והם היו צריכים לממן את טיפולו, לפחות את מחיר הנסיעה לווינה: "אבל האגודה הזו, נתאבן לבה, נאטמו אזניה משמוע את ייסוריו. ואחי היקר האם יתאונן בפני מי שהוא? האם ישפוך לזולתו את מר שיחו? האם יהיה לפושט יד, הם יהנה מנדבות? ולעת עתה ייסוריו כה גדולים מנשוא… עסוקה היא אגודת הסופרים בדברים של מה בכך, להתגודדות פנימית, לקטנות. ומה ערך לייסורי אחי לשטויותיהם". לדעתו, לולא לא היה דתי, היו באים לעזרתו!
יעקב ממשיך בתחינותיו: "והשאלה נשאלת עד מתי יסבול? עד מתי יסבול חרפות רעב, יישן על ספסלי הישיבות בצפת ויתענה ויסתגף, מבלי בגד לעורו וכר לראשו, עד מתי?… אייר תר"ץ
ר' אהרן שמחה הזדעזע ממצבו האומלל, וחש לעזרתו. שלח לו סכום מכובד כדי נסיעה מה
Regola per riccavarsi gl'annui aggravi per le spese che occorrono all'Università degl'ebrei di Ferrara
כללי קבלת קצבאות שנתיות עבור ההוצאות שהוציאה האוניברסיטה היהודית של פרארה.
שתי חוברת:
* פירארה, 1734. בעמודים האחרונים נדפס נוסח החרם בעברית בחתימתם (בדפוס) של הרבנים: מרדכי צהלון, שבתי אלחנן ריקאנאטי, שמואל ברוך בורגו, יצחק לאמפרונטי.
39, [3] עמ', 29 ס"מ.
* פירארה, 1757. בחוברת זו לא נדפס נוסח החרם. אולם בעותק שלפנינו הועתק נוסח החרם בדף החלק האחרון, בכתב יד איטלקי נאה, עם חתימות של (הרבנים): יעקב דניאל אולמו ופנחס חי ענו.
64 עמ', 28 ס"מ.
מצב טוב מאוד.
תפלה שהתפללו בבתי כנסיות של ק"ק שער השמים בלונדון ביום ש"ק א' לחדש אדר ראשון שנת תרי"ט. עברית ואנגלית. לונדון, תרי"ט 1859.
סדר תפלה בעל חשיבות היסטורית שהתחבר במיוחד ונאמר לפני יציאתו של סר משה מונטיפיורי לרומא, להציל את הילד היהודי אדגרדו מורטארה ממלתעות הכנסיה הנוצרית, פרשה שזעזע את העולם היהודי.
כותרת אנגלית: Prayer offered up in the synagogues of the Spanish and Portuguese Jews …on Adar 1, 5619… in consequence of the approaching departure of Sir Moses and Lady Montefiore on their mission to Rome.
פרשת חטיפת הילד אדגרדו מורטארה:
אדגרדו מורטארה (מורטרה) נולד בשנת תרי"א 1851 לסוחר יהודי מבולוניה, אז במדינת האפיפיור שבאיטליה. בגיל שנתיים, בזמן שלקה במחלה קשה, הוטבל בסתר לנצרות הקתולית על ידי משרתת נוצרית של המשפחה, מתוך אמונתה שבכך היא תציל את הילד.
כשהיה אדגרדו כבן שש, סיפרה המשרתת את דבר הטבילה לרשויות. החוק אסר על גידול של קתולי בידי לא-קתולים, ובשנת 1858 הגיעה המשטרה לבית המשפחה ולקחה את הילד מידי הוריו כדי שיחונך על ידי הכנסייה. זעקתם של ההורים הדהדה ברחבי העולם היהודי כולו. יהודים ולא יהודים שהאמינו כי בעידן ההשכלה והאמנציפציה מעשי חטיפה וכפייה דתיים מסוג זה אינם אפשריים עוד, נזעקו לפעול.
סר משה מונטפיורי יצר קשר טרם נסיעתו לרומה עם גרשום קורשידט נציג מועצת הנציגים אמריקאים ישראלים (Board of Delegates of American Israelites) הארגון היהודי הראשון לזכויות אזרחיות ופוליטיות בארצות הברית. האחרון נסע מאמריקה כדי ללוות את סר מונטיפיורי בשליחותו לרומא. מונטיפיורי ניסה במשך שבועות להיפגש עם האפיפיור, אך לשווא.
אדרגדו נותר בוותיקן ולמרבה הצער הוכשר לכומר בפיקוחו ובהדרכתו האישית של האפיפיור. לימים, הפך לבכיר יחסית בכנסייה והוביל פעילות מסיונרית באירופה ובאמריקה. הפרשה, שזעזעה את העולם היהודי, היוותה זרז להקמתה של “חברת כל ישראל חברים”, שנועדה להגן על זכויות היהודים בעולם.
חשיבותה של חטיפתו של מורטארה והשפעתה חרגו מעבר לחייו וחיי משפחתו. הפרשה התפרסמה ברחבי העולם וגרמה לחוגים התומכים בחופש דת ובערכים ליברליים להביע מחאה בכל רחבי אירופה וארצות הברית. המחאות נגד פעולות אלה של הכנסייה אף הוגשו באופן רשמי על ידי מספר ממשלות אירופיות, בהם פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ונפוליאון השלישי קיסר צרפת, ומאוחר יותר גם נשיא ארצות הברית יוליסס ס. גרנט.
פרסום נדיר.
[4] עמ' עברית ואנגלית. 21.5 ס"מ.
מצב טוב מאד.
לוח לשנת 1860, נדפס בוירג'יניה, ארה"ב. עם :JEWISH CALENDAR , לשנת 1860 (5620 ו 5621 [תר"ך-תרכ"א]), כולל זמני כניסת שבת חודשיים (לכל חודש נקבע זמן אחיד), חגי השנה וראשי חדשים עם הוראות לקביעת קידוש החודש, ימי צומות ותעניות, רשימת בתי כנסת בריצ'מונד בירת וירג'יניה.
Richardson's Almanac, 1860
Publisher: Printed and for sale by J.W. Randolph. Sold also by J.W. Evans, G.M. West and W.P. Ladd, Richmond, Richmond, Va., [1859]
אזכור קדום של יהודי וירג'יניה.
לוח נדיר. ידוע רק על 2 עותקים ששרדו ממנו הנמצאים בספריות ציבורית בעולם.
18 דפים מודפסים משני הצדדים, בין הדפים המודפסים נוסף דף חלק, כנראה לכתיבת הערות.
15 ס"מ.
מצב טוב מאוד. מעט כתמי זמן. כריכת נייר שיש רכה. הצד הקדמי שלה מנותק.
אבל כבד לישראל. הספד על בעל החפץ חיים, בישיבת מאה שערים בירשלים, במעמד רבני ירושלים ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק. [ירושלים] בדפוס סלומון [תרצ"ג 1933]. נדיר במיוחד. אין בספריה הלאומית.
בכרוז נכתב גם הכרזה על ביטול מלאכה מטעם הרבנות הראשית בכל ערי ארץ ישראל, בעת ההספד.
כפי המקובל הרב קוק הוא שניסח את המודעה בנוסח המיוחד שלה.
ההספד היה ביום הקבורה, יום א כ"ו אלול תרצ"ג.
ראשון המספידים הוא: כ"ק מרן גאון ישראל צי"ע רבנו אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, הרב הראשי לא"י הגאב"ד דעיה"ק ת"ו.
ואחריו, רבי איסר זלמן מלצר, רבי יוסף גרשון הורוביץ, רי"מ חרל"פ, רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי ונציג הרב הראשי רבי יעקב מאיר.
כידוע, באמצע ההספד התפרץ רבי עמרם בלוי כנגד הרב קוק. בעקבות כך קמה סערה גדולה, ואף המשטרה הבריטית התערבה כדי להשליט סדר וכדי להמשיך בהספד. בעקבות כך רבי עמרם בלוי פוטר מתפקידו כעורך הבטאון 'קול ישראל'.
מצורף חומר.
[1] דף נייר.
50X70 ס"מ.
מצב טוב-בינוני. קרעים קלים עם חסרון. מעט כתמים.
רבי אליהו קלצקין, מחשובי הרבנים בדורו. נולד למשפחה מיוחסת בשנת תרי"ב, כבר בגיל שלוש-עשרה התפרסם כעילוי ובקי בכל הש"ס. בגיל צעיר מאוד נשא לאשיה בת העיר 'שקלוב', ובתקופה זו היה בקשר תורני עם רבה – רבי יהושע לייב דיסקין. בצעירותו השתתף באסיפות הציוניות, ואף השתתף בייסוד תנועת המזרחי, וישב באספותיה הראשונות.
בשנת תרנ"ב הומן לכהן כרבה של העיר לובלין, אך ברגע האחרון התגלה 'רבב' בדמותו': עברו הציוני המפואר. עסקנים בלובלין מיהרו לטרפד את המינוי, ובמקומו מינו את רבי הלל ליבשיץ רבה של סובלק. רק ב-תרנ"ד שוב עלתה ההצעה למנותו לרבה של לובלין. הפעם הוא קיבל את המינוי אך הפסיק להתעסק בפעילות ציונית.
שמעו יצא בעולם כאחד מגדולי הפסוקים בדור. בטבת תרפ"ה נפטרה אשתו, והוא ניצל את ההזדמנות לעלות ארצה. הוא עזב בחשאי את לובלין מחשש שימנעו אותו מלעזוב. עלה ארצה בתמיכת הרב קוק, ידידו משכבר הימים. באלול תרפ"ה עלה ירושלימה. הוא התפלל מדי יום בבה"כ 'משכנות ישראל' (נחלאות).
זמן קצר לפני בואו נפטר רבי יצחק ירוחם דיסקין, חסרונו הורגש בהנהגת העדה החרדית, ואלו הזדרזו למנותו לרבה של העדה החרדית, והמתנגדת לציונות (ולרב קוק). כמובן שכלפי חוץ לא הראה שום נטייה לציונות, ברם מאחורי הקלעים המשיך בקשריו עם הרב קוק, וכן לבו היה חם לביסוס יישוב הארץ.
הרב קלצקין נפטר בי"ז באייר תרצ"ב, בשנת ה-80 לחייו. רבני העיר הכריזו על ביטול מלאכה. התוכנית הייתה שההלוויה תצא מחצר ישיבת 'עץ חיים' והרב קוק אמור היה להיות ראש המספידים, אולם הקנאים חטפו את הארון וברחו כדי ש'הציוני' לא יספיד אותו.
בסקירה על הלוויה, הגענו לסתירה בין שני עיתונים שיצאו מטעם 'אגודת ישראל'. בבטאונה המרכזי של 'אגודל ישראל' בפולין פורסמה תחת הכותרת 'תלמיד חכם שלא נספד כהלכה' הרשימה הבאה:
"… בדבר השערוריה חדשה, שהטילה קבוצת צעירים מחוסרי אחריות והביאו לידי בזיון המת, לעלבונם של תלמידי חכמים גדולים ולעלבונם של היהדות הדתית, מבלי לדבר על אש המחלוקת המתלהבת ע"י מעשים כאלה… העובדה היא כדלקמן: כפי שכבר ידוע לקוראינו נפוטר בירושלים שבוע שעבר מי שהיה רב בלובלין הרב הגאון ר' אלי' קלצקין ז"ל. והנה מה שמסופר במכתב פרטי שקבלנו:
"אל ההלוויה באו גדולי הרבים והת"ח. ההלוויה יצא מבית החולים וולך ולפי התוכנית עומדים היו להביא את המיטה אל חצר הת"ת 'עץ חיים' ששם אמרו לערוך את ההספדים. וכך היה. בשעה שההלוויה התקרב לחצר 'עץ חיים' נכנסו חשובי הרבנים אל החצר בכדי להספיד שם את הנפטר הגדול. בין הרבנים היו: הרב קוק, הרב משה מרדכי עפשטיין, הרב איסר זלמן מלצר, הרב יעקב משה חרלפ, הרב ליב חסמן הרב אהרונזון ואחרים. והנה מספר צעירים, שרוצים כנראה דווקא במחלוקת בין היהודים החרדים בירושלים, בראותם שמתכוננים להספיד את הנפטר, עמדו וחטפו את המיטה, לא נתנוה להכנס לחצר הת"ת ויטלטלוה הלאה. את הדבר הזה עשו כדי שהרב קוק לא ישא מספד. מובן שהמעשה הקים מהומה גדולה. הרבנים הנוכחים נתרגשו באופן יוצא מהכלל וכל הקהל יצא ממש מכליו לרגלי ביזיון המת שלא נשמע כמותו, שמספר צעירים מחוצפים גרמו לו".
ואילו ב'קול ישראל' עיתון האגודתי הירושלמי, התעלמו מהשערורייה. וכך הם כותבים:
"בשעה 10 לפנה"צ הוציאו את המיטה מבית החולים. לפני המיטה הלכו תלמידי הת"ת בירושלים… ואמרו תהלים. קהל גדול נהר אחרי המיטה, המשטרה שמרה יפה על הסדר. את המיטה נשאו דרך שער יפו ושער ציון. הרב טוקצ'ינסקי אמר לפני ההלוויה שהוא אינו רוצה שיכניסו את המיטה למגרש 'עץ חיים', כי 'עץ חיים' אינו מקום מעמד להספדים. הספידוהו הרבנים הגאונים: ר' פנחס עפשטיין, ר' בן ציון ידלר, ר' דוד יונגרייז ור' חיים נאה".
זאת-אומרת, שהם רצו לעקור את השמועה של חטיפת המיטה, והמציאו בכך שמנהל הישיבה לא אישר את ההספד בחצר הישיבה.
לפנינו שני מכתבים המכחישים את הנאמר ב'קול ישראל'.
1. מכתבו של רבי שמואל אהרן וועבר [שזורי], מזכיר 'הרבנות הראשית' אל הרב טוקצ'ינסקי, שהוא ורבי איסר זלמן ילכו לביתו של הרב קוק כדי ללוותו להספדו על הרב קלצקין שיערכו בישיבת 'מאה שערים', שהייתה אז מעוזו של הרב קוק.
2. מכתבו של הרב שמואל רפפורט, רבה של שכונת 'זכרון משה' אל הרב טוקצ'ינסקי: "אנחנו גבאי בה"כ 'אהל משה' בשכונת זכרון משה' מתכבדים לבקש כ"ג להספיד את הנפטר הגדול שלא נספד כהלכה מרן ר' אלי' קלקצין…"
3. מכתב נוסף של הרב שמואל רפפורט, שאינו קשור להלוויית הרב קלצקין, נושא פוליטי הקשור לחברת 'אגודת אחים אנשי אמריקה'. חשון תרצ"ה.
ואכן כעבור יומיים, י"ט באייר, נערך מספד גדול בישיבת 'מאה שערים', בנוכחות רבני העיר וקהל גדול. ההספדים נמשכו עד לשעה מאוחרת בלילה ונשאו בהם דברים: הרב קוק, רבי איסר זלמן, הרב שמואל ראפפורט, רי"מ חרל"פ ורי"מ טוקצ'ינסקי, כפי שמתואר בכת"ע 'שערי ציון' לחודש סיון תרצ"ב.
מצב טוב.
לוט מוסד 'מרכז חינוך התורה בארץ ישראל'.
בשנת תרצ"ו, במלאות שלוש שנים להשתקעותו בארץ, דירבן ה'חזון איש' קומץ עסקנים נבחרים להקים רשת חינוכית של 'מרכז חינוך התורה בארץ ישראל', ואיגד במסגרתו את מוסדות החינוך החרדיים שהתקיימו מכבר, וייסד בתי-ספר חדשים לבנים ולבנות. בראשות ה'מרכז', שהופעל בחסותו של רבי ראובן כ"ץ אב"ד פתח תקוה, ובהכוונתו של החזו"א נרתמו שני גיסיו: רבי שמואל גריינימן ורבי נחום מאיר קרליץ, לנהל את המוסד. ואיתם חברי הוועד: רבי יחזקאל סרנא, רבי י"מ טוקצ'ינסקי, ר' דוב מעיני, הרב ד"ר משה אויערבאך ועוד.
בהחלטות אסיפת היסוד בפתח-תקוה הוצבו 15 אתגרים, ביניהם לארגן רשת חינוך תורני. לייסד בתי ספר לבנות וגני ילדים, לייסד שיעורי ערב ולדרוש מהמועצות המקומיות לתמוך. אחת ההחלטות הייתה: "לשים לב במיוחד לחינוכם של ילדי עולי גרמניה ברוח המסורתית".
כמובן שראשיתו של המרכז היה מצער, אולם בתוך כמה שנים, 'אחריתו ישגה מאוד', ובעקבות התרמת כמה חובבי תורה בעלי יכולת, לדוגמת ר' יעקב הלפרין, החלו להקים ת"ת לנערים ובתי-ספר לבנות 'בית יעקב' בעשרות יישובים ברחבי הארץ.
נותרה עדות על מהלך האסיפה שהתנהלה בחודש חשון תרצ"ז. והוא במכתבו של ר' ברוך יצחק הלוי לווין רבה של שכונת 'מקור חיים', בו הוא מתאר אסיפת זעקה נגד ה'הסתדרות' שמעבירה ילדי ישראל על דתם ומקבלת עבור כך תקציבים מהממשלה. בין השאר הוא מתאר את זעקותיו של הרב טוקצ'ינסקי: "במחנינו אין לנו אלא אלפים תינוקות! אמנם כל אחד הוא עולם ומלואו בעדינו".
באותה שנה – תרצ"ז, הדפיס ה'מרכז' חוברת בת 40 עמודים, בה ישנם מכתבים מגדולי הדור ותיאורי האספות שהתקיימו למען החינוך החרדי. שני מאמרים מרתקים מופיעים בחוברת: האחד מאמר נדיר בתוכנו של רבי איסר זלמן מלצר, תחת הכותרת: 'שינוי שם 'תלמוד תורה' ל'בית הספר', ומאמר שני של ר' נחום מאיר קרליץ הנכתב בדרך ציורית ומצייר זוויות מהפעילות היומיומית של ה'מרכז' ואתגריו.
לוט זה מכיל:
* הזמנת חברי הוועד לרב טוקצ'ינסקי לצרף את הת"ת מירושלים.
* פרטי-כל אסיפות עם חתימות הרבנים המשתתפים.
* תקנות המוסד על חתימות מנהלי בתי-החינוך.
* כמה תעודות ממנהלי הת"ת בירושלים.
מצב טוב.
מקבץ מסמכים מהפולמוס החריף בעניין הובלת המתים במיטה פתוחה, שהתעורר בירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה.
רקע:
עם התגברות הצרות והאנדרלמוסיה במהלך מלחמת העולם הראשונה, התרבו המתים רח"ל בעקבות מכות רעב ומגיפות שהתפשטו בארץ. בירושלים נהגו כל העדות להוביל את מתיהם במיטות פתוחות ולא בארון. בעקבות חשש של הדבקות במגיפה, הורו ראשי השלטון העות'מאני לראשי הח"ק, להפסיק עם המנהג, ולהביל אותם בארונות סגורים. הקריאה הראשונה לא נענתה, ולכן פרסמו כרוז מיוחד המיועד ל'חכם באשי'. וז"ל:
"לכבוד החכם באשי הנעלה!
המנהג שנוהגים היהודים להוביל את מתיהם על מוטות עץ גלויים ממהר ומקל את התפשטות המחלות, ובפרט בזמן ששוררות בעיר מחלות מדבקות.
הצעד שנעשה די שלא לבטל את המנהג הישן, אבל לכסות את המתים בשמיכת גומי, איננו מתאים למדע כלל.
לכן, ע"פ החלטה שנתקבלה בוועדת הבריאות של הממשלה המקומית, הננו דורשים מאת כבודו לצוות לאנשי הח"ק לנהוג כמו המוסלמים והנוצרים, היינו: אם מת מיתה טבעית – ישימו אותו בארון-עץ, ואם מת ממחלה מדבקת, לשימו בארון מכוסה באבץ" (פורסם בעיתון החרות, שנה ז גיליון ריא, ד' תמוז תרע"ח (16/6/1915).
פקודה זו גרמה לתבערה בעיר, העיר נחלקה לשניים, אלו המצדדים לקיימה ואלו שהתנגדו לה. לאור זאת שלח אחד מחכמי ירושלים מאמר המצדד לטובת הפקודה, את המאמר ביקש לפרסם בעילום שם, ואכן פרסמוהו תחת הכותרת 'דעת תורה', כשהם מציינים: "את המאמר הזה קבלנו מאחד הרבנים המפורסמים שבעירנו ומזקני הישוב הישן, החפץ בעילום-שמו". תוכן המאמר הוא להוכיח שמתקופת האבות ועד תקופת חכמי צפת, המנהג היה להוביל בארון (החרות, שם, גיליון ריז, י"א תמוז). מאמר זה גרם לחיכוך בעיר, כשרבים הוציאו קול שיצא מתח"י החכם-באשי, הנוטה להקל ולקבל את הפקודה. עורך העיתון מצא לנכון, כעבור ימים אחדים, להבהיר שהכותב אינו ספרדי אלא אשכנזי!
עולה על כולנה, כנראה שהחכם-באשי נטה לשנות ואילו הרבנים האשכנזים התנגדו לכך בתוקף, והם פתחו בקרב נגדו. ידיעה קטנה בעיתון החרות בי"ב בתמוז, מגלה טפח מחיכוך זה: "ביום שלישי הייתה במשרד הרבנות אסיפה גדולה של רבנים אשכנזים ספרדים במטרה לדון על דבר הפקודה שנתקבלה מטעם הממשלה לבטל את המנהג להוביל את נעדרינו במיטות עץ ולהנהיג ארונות כבשאר המקומות. האסיפה הייתה סוערת. בה דברו בעד ונגד המנהג. לבסוף הוחלט לשלוח מכתב רשמי לכבוד הפחה [ראש העיר] בענין זה" (החרות, גיליון ריח, י"ב בתמוז).
בגיליון זה, הוסיף אחד החותם בשם 'יצחקי' דברי תמיכה וסעד למאמר שפורסם יום לפני כן, כדי לחזק את מנהג הארון.
ואכן למחרת, ביום רביעי, שלחו שני בתי-הדין בעיר פסק-דין ארוך, שתוכנו לאסור את שינוי המנהג. לאור הפס"ד שלח החכם באשי מכתב אל הפחה, בזה"ל [מתורגם]: "החלטותיהם של אבותינו בענין זה חשובות וקדושות בעיני האומה היהודית כמו התורה ממש שירדה על הר סיני. ואם נעשה באופן אחר, אזי עיקרי ומנהגי הדת שלנו יתמוטטו עד היסוד" (החרות, גיליון ריט, יג בתמוז).
ביום ט"ו בתמוז פרסם עורך העיתון – חיים בן-עטר, מאמר חריף ביותר נגד הרבנים האשכנזים, האוחזים בקרני המזבח, ומחמירים בכל דבר, ואילו כאן שהוא מנהג גרידא ללא שום שורש בהלכה, הופכים שמים וארץ, בה בשעה שהמתים מתרבים מיום ליום, ומשרד הבריאות טוען שהנוהג הירושלמי מוסיף להדבקות במחלה. כן תמה על אופי הניסוח של מכתב החכם-באשי, שביטול המנהג נוגע בתורה מסיני, האם כל מנהג קל שורשו מסיני? ועוד בגרונים צועקים 'כבוד המת', האומנם מרוב טרדה ועסקים שכחו רבני העיר לעיין בתלמוד ופוסקים עד כמה חששו חז"ל לכבודו של מת! והאמנם אינם יודעים בכמה בזיון נוהגים פה הח"ק במתים, בריצותיהם וצווחותיהם ודחיפותיהם ולפעמים גם בגלגוליהם! וכמה פעמים משליכים 'פרחחי אחרים' אבנים במיטות מתינו ובמלווים…", ('אראלים ומצוקים אחזו' – בארון), החרות, גיליון רכ, טו"ב תמוז).
כעת החלו הרבנים ש'מנהג ירושלים' בער בלבם, לפרסם את דעתם. בגיליון הנ"ל פורסם מכתבו של רבי מרדכי ליב רובין, כשהוא פותח: "המנהג שאנו נוהגים להוציא את המתים בשני מוטות עץ וקרסי-ברזל, מנהג ותיקין הוא על פי חז"ל, ומאריך להביא ראיות לכך. וממשיך, שכנראה שגם בחו"ל, בימים כתיקונם נהגו כך, רק בשנים האחרונות, על פי חוקי הממשלות שינו לארון: "וכיון שזכינו לדין, מעתה כל המשנה ידו על התחתונה. ואנחנו תהילה לה' חוסים תחת תל טורקיה הנותנת חופש דתי לכל החוסים בצילה…".
ביום השבת (י"ד בתמוז) התקיימה אסיפה גדולה של ראשי העיר בצירוף אנשי הרפואה ועוד: "אחרי שקלא וטריא על כל הנעשה, קבלה האסיפה את ההחלטה פה-אחד, שהובלת המתים היהודים צריכה להיות דווקא בארונות סגורים ואין לשנות את הפקודה וכבר נמסרה למשטרה הפקודה הזאת" (שם, גיליון רכא, ט"ז תמוז).
למחרת העיר אחד הקוראים שגם הנוצרים אינם מובילים את מתיהם סגור לגמרי, אלא מעבירים את המת ברחובות העיר כשפניו מגולים: "עד הקבורה, ובעת ההיא עפים זבובים ויתושים – שהמה נושאי המחלות – מעל פני המת אל פני החי" (החרות, גיליון רכב, י"ז תמוז).
בראותו ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, שמנהגי ירושלים בערו בעצמותיו, בפרט מנהגי הח"ק, את דברי הפקודה, תיכף שלח למערכת עיתון 'החרות' מאמר מלא וגדוש בהפניות לדברי חז"ל וראשונים, בו הוא מבאר שמתקופת התלמוד בא"י נהגו קהילות ישראל להוביל במיטה ולא בארון.
ברם כאן הוסיף העורך מדיליה, הערה ארוכה בו הוא מבקר באופן מכובד את דברי ר' מיכל: "כבר אמרנו כי אין מחסור בראיות אצלינו. כל כותב מביא ראיות לעמדתו, וכמובן שכל צד משמיט את הראיות העומדות בניגוד לעמדתו. אבל אנחנו דוגלים, הואיל והוא ביזיון המת, ובכל קהילות ישראל מובילים בארון, יש לשנות, ובפרט שכעת הוא סכנה יתירה. ומה שהעלו הרבנים הירושלמים שהסיבה למנהג חו"ל להוביל בארון, הוא מטעם גזירת המלכות שם, מופרך! הרי כאן בא"י בשאר הערים מובילים בארון, וכן בערים הגדולות תחת האימפריה: קושטא, בגדאד ועוד.
לאור הערת המערכת, ערך ר' מיכל מאמר ארוך ומפורט, מנוסח בטוב-טעם, ושלחו למערכת כדי לגונן על המנהג הירושלמי. ואילו כאן מנע העורך מלפרסמו בעיתון, מסיבות שהוא מונה במכתבו לר' מיכל ביום ב' באב.
פירוט המסמכים המופיעים בלוט זה:
* מכתב כואב חריף מאוד מאת חיים בן עטר, עורך עיתון החרות, שעל גבי דפיו לובתה המחלוקת.
* מאמר ארוך (בן 6 עמודות) בכתב ידו של הרב טיקוצ'ינסקי, תחת הכותרת "המטה והארון".
* קטע מעיתון החרות ובו נדפס מאמר בנוגע לפולמוס, ועליו הערות בכתב של הרב טיקוצ'ינסקי.
ועוד.
סה"כ [7] דפים, בכתב-יד ובדפוס.
מצב טוב מאוד.
מסמך מרתק והיסטורי מאת ועד הקהילה העברית ביפו ותל-אביב, ובו היא פונה בבקשה אל הרב יחיאל מיכל טיקוצינסקי, שיחווה את דעתו ההלכתית על אודות ענין חלוקת הארץ.
עם הידיעות הראשונות על חלוקת הארץ שהוצעה ע"י וועדת פיל המפורסמת, בקיץ תרצ"ז, יצא ר' דניאל סירקיס במסע-תעמולה נגדה. לנושא זה הוא הקדיש מספר מאמרים בעתונות, וגם נרתם לפעולה ממשית בארגון ההתנגדות לרעיון חלוקת ארץ ישראל. המכתבים שקיבל פורסמו בספרו 'זקוף הקומה' (ירושלים תשל"ז).
בתחילה פנה ר' דניאל לרבני הארץ ולאישים ציבוריים, וכך עלתה שאלת חלוקת הארץ על שולחן מלכים. – המוסדות הציוניים פונים אל רבנים מה'יישוב הישן', שישמיעו את דעתם בענין זה!
המכתב שלפנינו נשלח מאת ועד הקהילה העברית ביפו ובתל-אביב, וזה לשונו: "היהדות הדתית ובראשה מוריה ורבניה צריכה בשעה זו להשמיע את חוו"ד ע"פ ההלכה, אם רשאי וזכאי עם ישראל לוותר על איזה חלק מהארץ…".
מצורף דף מודפס, ובו נדפסה תשובתו המעניינת של ר' מיכל:
א. ברור שאין שום היתר למסור/לוותר חלק מהארץ. – כשם שא"א לשנות גבולות יום ולילה, כך א"א לשנות את גבולות הארץ.
ב. אבל: "כלום לשאלת פינו הם נזקקים, כלום תלוי הדבר ברשותינו?!".
ג. לו יהא שבאמת תינתן לנו מדינה אוטונומית, מי תנהל אותה, הרי ה'שמאל' כבש את כל מוסדות הציבור: "עד כי במשך 12 שנה עשה רק מהפיכה רוחנית בא"י. טשטש את צורת הדת וחילל את הקודש בא"י. כבש את כל מבצרי היהדות וערער את יסודותיהם. החינוך החופשי הולך ומתפשט, והחינוך המקורי הולך ומתנוון… כל זה נעשה בטרם היתה לנו מדינה יהודית – מה איפוא אפשר לקוות לכשיקבל שלטון אוטונומי?".
[2] דפים. כ28 ס"מ. מצורפת המעטפה המקורית.
מצב טוב-טוב מאוד. כתמי זמן קלים. קילוף קל באחד הדפים.
מכתב מאת ר' מיכל טיקוצ'ינסקי אל מפקדה התורכי של ירושלים בנוגע לסיוע שהגיע מאמריקה עבור עניי הארץ, בשנות מלחמת העולם הראשונה. (אודות הרקע והנסיבות שבהן נכתב המכתב, ראה להלן).
במכתבו של ר' יחיאל מיכל טיקוצי'נסקי, שידיו רב לו בהצלת העיר בשנים קשות אלה, הן לכלל והן לפרט, אל מפקד המשטרה התורכית, הוא מגולל את מצב הזוועתי בעיר. וממשיך לתאר שהציונים 'השתלטו' על האוניה ששלחו יהודי אמריקה ועליה מזון וטובין המיועדים ליהודי ירושלים המורעבים, ואם חלוקת הטובין תשאר בידם, מצבם של עניי העיר יהיה בכי-רע!
[1] דף נייר. 22 ס"מ.
מצב טוב מאוד. כתיבה אוטוגרפית עם הוספות ומחיקות. לא חתום.
הרקע למכתב (מתוך הספר 'היישוב הישן בשנות מלחמת העולם הראשונה', מאת החוקר התורני וההיסטוריון הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינרס'):
תיכף עם פרוץ המלחמה הקימו מוסדות היישוב החדש "ועד להקלת המשבר", בראשות ד"ר רופין. בעקבות בקשת עזרה מהוועד שלח הנרי מרגנטאו, שגריר ארה"ב בקושטא בספטמבר 1914 50.000 דולר זהב, על גבי ספינת-מלחמה. את מחצית הכסף תרם הנדבן יעקב שיף. השליטה על הכספים המגיעים לארץ ועל חלוקתם הייתה בידי 'וועד' שמינו מוסדות היישוב החדש. עד 1916 הגיעו לארץ 670.000$ ואלפי טונות של מזון ששלח מורגנטאו ב-13 אניות. זו הייתה ראשית המעורבות הנרחבת של יהודי אמריקה ביישוב.
לאורך כל תקופת המלחמה התנהלו שני מאבקים במקביל, לגבי ההנהגה היהודית בארץ, שהתמקדו סביב הכספים האמריקנים. האחד מאבק בתוככי היישוב החדש, שהיה בעיקרו מאבק של יוקרה. והשני מאבק בין היישוב החדש והישן, וביסודו חילוקי-דעות עקרוניים, ושאפשר להגדיר אותו כוויכוח אידיאולוגי-היסטורי.
המאבק הראשון התנהל סביב העמדת כהן בראש מערכת הסיוע לירושלים, שנראתה לראשי היישוב המאורגן הלאומי-ציוני בירושלים כקריאת תיגר עליהם. במיוחד נרעשו החוגים הציוניים בירושלים שקידשו מלחמה לטובת בכורת הלשון העברית, ובראשם עמדו אליעזר בן-יהודה ודוד ילין. הדיה של 'מלחמת השפות' טרם שככו, והנה הוענקה לכהן סמכות ללא מצרים כמעט, גושפנקה רשמית להיות המוציא והמביא של כספי הסיוע לירושלים. אותו אפרים כהן, סוכן חברת 'עזרה', ושפת ההוראה ברשת בתי-הספר שלו, הינה גרמנית, שנואת נפשם של הציונים הכלליים.
שוב ניצבו הצדדים משני עברי המתרס – 'ריב הסיוע' החליף את 'ריב השפות'. בכ"ח באלול ערכו החוגים הציוניים אסיפה, בה הוחלט כי יעמדו בכל תוקף כי הוועד הראשי הוא כללי לכל א"י, ופעולתו בכל המקומות היא מאוחדת, ללא מגדר של ערים שונות. כן, לא לשתף פעולה עם כהן, ולכן מן הצורך להכניס יותר אנשים ירושלמיים, כדי להתגבר על דעתו של כהן. דוד ילין שני מכתבים, בהם הוא מביע את עמדתו הרדיקלית נגד סמכותו של ירושלים בידי כהן. במכתבו הקצר, יחסית, אל מר דיזנגוף, שכיהן כיו"ר הוועד להקלת המצב, הוא כותב במרירות: "באי-כוח המוסדות השונים שביפו ומושבות, לפעול בכל תוקף על חברי הוועד הנ"ל שביפו, כי החלטות אסיפתנו תצאנה לפועל ולא תהיה ירושלים כעיר הנידחת המסורה כולה רק בידי מי שחפץ היות קופץ בראש ולהשתרר עליה למרות חפץ כל הכוחות המתקדמים שבתוכנו, המתעניינים בקדמת ישובנו". ובמכתבו הארוך שכתב לוועד הציוני באמריקה חזר על דעתו זה.
בכ"ז בתשרי תרע"ה תבע דוד ילין במכתב לאליהו זאב לווין-אפשטיין, שכיהן אז גזבר הוועד הזמני לעניינים הציוניים, שנוסד בארה"ב, את ביטול מינויו של כהן והעברת התפקיד לכותב המכתב עצמו. ילין ושאר מתנגדי כהן ראו בזיון בעובדה שעזרת יהודי אמריקה תחולק בירושלים בידי ראש המתנגדים ב'מלחמת השפות'; הם גם חששו מהתחזקות מעמדו של כהן ובדרך זו של מוסדות 'עזרה'. ואכן ניטלה ממנו כל השפעה על חלוקת הכספים. אך ההתנצחות בין הצדדים נמשכה גם לאחר-מכן, עד לכיבוש הבריטים
הוועד הזה שהוקם ללא שיתוף אף נציג מהיישוב הישן, נקרא 'וועד הסיוע האמריקאי'. ולמרות שבאופן רשמי ולמראית עין, לא יכול היה הוועד להתעלם מקיומו של היישוב הישן, ובחלוקת מצרכי המזון נשמרה פחות או יותר הפרופורציה של הרכב האוכלוסייה; חתר 'וועד' זה מתחילת התהוותו להצר את רגליהם של אנשי היישוב הישן, ולמוטט את מעמדם של המוסדות של אותו חוג שהניח את היסודות לחידוש הישוב בא"י.
אשמה חריפה זו, לא רק שהייתה מובנת לעסקני היישוב הישן, אלא גם אפרים כהן במכתבו לאחד מרבני שיקאגו, מכ"ט באלול תרע"ד (20 לספטמבר), התריע על כך; כניסוחו של ד"ר אפרתי: "כהן ידע מה הן אמות-המידה שהציע רופין, והבין כי אימוצן כקו הרשמי לחלקות הכספים יותיר את אוכלוסיית ה'יישוב הישן' כמעט מחוץ למעגל הנהנים מהכסף, בעוד שחלקים ניכרים של ה'יישוב החדש' הערים ובמושבות יקבלו עיקר הסיוע". למרות המאמצים הרבים שהשקיע כהן בזירוז תהליך קבלת ההחלטות בענין ארגון מערכת סיוע, לא נקבעו החלטות סופיות. הכל המתינו לבואו של מוריס וורטהיים, חתנו של השגריר מורנגטאו, ולהכרעתו בנידון. למגינת לבם של היראים וורטהיים 'נחטף' בידי רופין מייד עם הגיעו ליפו במחצית השנייה של ספטמבר.
מקצת ממה שהתבשל מאחורי פרשה זו אנו למדים מתיאורו של אפרים כהן, הכותב: "לאחר הטלגרמה של שיף, קבלתי מכתב ממרגנטאו מקושטא שבו הודיע לי, כי חתנו וורטהיים בא באניה אמריקנית מיוחדת, והוא מביא עמו 50.000$ לטובת הארץ, וביקש ממני בשמו של שיף ובשם עצמו שאטפל במצוות חלוקת הכסף, ושאשתף עמי את רופין ואהרונסון, כן ביקשני לחכות לו ביפו, כדי לקבל הכסף מידו.
ירדתי ליפו, אך וורטהיים נסע כבר לפתח תקוה בחברת רופין ואחרים. למחרתו נמסרו לי מן הכסף שהביא עמו וורטהיים רק 47% את השאר השאירו ביפו באנגלו-בנק, בשביל יפו, המושבות והגליל. הובלתי את צרור הכסף לירושלים באוטו, ומסרתיו על דעת עצמי לקונסול האמריקני… אחרי וויכוחים חריפים בין רופין ואהרונסון נמנה וגומר, שצריך למנות שלושה וועדים: אחד בירושלים בראשותי; אחד ביפו תחת ראשותו של רופין, והשלישי בגלילי תחת ראשותו של אהרונסון. לא התנגדתי שהשניים ישתתפו בבחירת הוועד בירושלים. הציעו לי את מי שהציעו ולא סירבתי. כמובן, לא הכניסו אף אחד מן ה'וועד הכללי' – שהוא היה בא-כח הציבור באמת, ויודע את צרכיו – לפי שהללו לא עמדו על הלוחמים בריב השפות".
במקום לחשוב על טובת היישוב, ולוותר על עמדות אנוכיות, תגובת העסקנים הייתה שונה לחלוטין. הם גמרו אומר: מלחמה או לא מלחמה, הם עם אפרים כהן לא ישתפו פעולה, יהיו התוצאות אשר יהיו. מאמצים אדירים השקיעו בשתדלנות מול עשירי ועסקני אמריקה כדי להקהות את כוחו של כהן, במקום להשקיע את מרצם בהבאת הסיוע. בישיבת ה'וועד להקלת המשבר' שהתקיימה ביפו במוצאי ר"ה תרע"ה (22 בספטמבר) פרצה סערה על רקע העובדה שרופין, חיסין והופיין נאותו לשבת בישיבה אחת עם כהן בפגישה המשותפת עם הקונסול האמריקאי בירושלים, ד"ר גלייזברוק, ישיבה אשר נועדה לקבוע את סדרי עבודתו של 'וועד הסיוע', ועד כדי כך היה קוצר הראות של עסקן מרכזי כמו מנחם שיינקין, עד שהיה מוכן לוותר על העורק החיים של היישוב, ובלבד שלא לשבת במחיצה אחת עם כהן, כעדותו של מרדכי בן הלל הכהן: "הנה אחרי שאין לנו ואינה יכולה להיות שום עבודת-צבור משותפת עם כהן… הוויכוחים היו סוערים, ומר שיינקין הודיע: כי מוטב לבלי לקחת את כל הכסף האמריקאי מלהיכנע לרצונו של כהן".
לאור כל זאת, העלו הלאומיים רעיון למגר את כוחו של כהן מחד, ולהקטין את כוחו של היישוב הישן מאידך. ולכן גיבשו חזית של עמדה ציונית משותפת, כדי לפעול בכל הדרכים ולהשיג את השליטה וההשפעה על מערכת הסיוע. באסיפה שכינס ה'וועד להקלת המשבר' היפואי, בכ"ג בחשון תרע"ה, בהשתתפות באי-כוח המוסדות בארץ, ניתנה ל'וועד קופת העזרה האמריקנית', יד חופשית לחלק את כספי הסיוע כראות עיניו. תחתיו הוקמו שלושה וועדים מקומיים, שבהם יוצגו כל חלקי היישוב. לכתחילה נקבע העיקרון של חלוקה לצרכים פרודוקטיביים, כשצדקה תינתן רק במקרים הכרחיים ביותר. על פי עקרון זה יועדו הכספים לארבע מטרות עיקריות, ששימשו בסיס לחלוקת הכספים של ה'וועד להקלת המשבר' ביפו: א. תמיכה במוסדות המגויסים ובמשפחותיהם. ב. הלוואות ללא ריבית לעידוד המלאכה והמסחר ולעבודת פיתוח. ג. הלוואות לאנשים על-סמך משכנתאות ופקדונות. ד. פתיחת חנויות מזון למכירה במחיר הקרן. כן נקבע מפתח לחלוקת הכספים: 40% לירושלים ולחברון, 30% למושבות, 16% ליפו, 11% לצפת וטבריה -3% לחיפה. לאור חלוקה זו, הבינו עסקני היישוב הישן שיצאו מקופחים, וכפי שמתארת ד"ר חנה רם בספרה על היישוב היהודי ביפו: "ההחלטה שלא להועיד את הכספים לתמיכה אינדיבידואלית קוממה את ה'וועד הכללי' בירושלים, שביקש לחלק את הכספים באמצעות הכוללים ועל פי שיטת החלוקה. כן טען נגד המפתח לחלוקה המקפח את ירושלים, שאוכלוסייתה מהווה 80% מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ. נציגי הוועד הכללי פרשו מן הוועד המקומי וכספי הסיוע נשארו בידי נציגי היישוב החדש, בשיתוף נציגי העדה הספרדית, ואילו נציגי הממסד האשכנזי היו תלויים מעתה ברצונם הטוב. בכך פגעו קשה במעמד הציבורי של ה'יישוב הישן' וגרמו לחיזוק השפעתו של היישוב החדש גם בירושלים".
נאומו של ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי ב'קבלת פנים' שערך היישוב היהודי עבור גנרל אלנבי עם כיבוש העיר מידי הטורקים.
קבלת הפנים לגנרל אלנבי נערכה בבית חפץ (ראה הרחבה), ביום ו' 24 במאי תרע"ח, ובה נכחו רבנים ואישי ציבור ציונים. בין הנואמים נשא דברים הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, ולפנינו הנאום שנשא, כתוב בכתב ידו.
באמצע משאו העניק לו ר' מיכל מדליה שיתלה על החזה, לאור הזכות העצומה לה זכה בשחרור העיר!
[1] דף משובץ, כתוב מצידו האחד. כתיבה אוטוגרפית עם הוספות, תיקונים ומחיקות.
מצב טוב מאוד. כתמים קלים. סימני קיפול.
בית 'חפץ' – בשנים תרס"ה-תרע"ד בנו אלישע יהודיוף וחתנו ישראל חפץ את ארמונם – שנחשב לאחד הבניינים המפוארים והבולטים של ירושלים היהודית. יהודיות היה סוחר גדול באוזבקיסטן. המפקח על הבנייה היה חתנו ישראל חפץ. הלה שככר מהנדס איטלקי והקים ארמון, הכולל: חזית הדורה, עמודים מעוטרים וכרכובים, פיתוחים מרהיבים. על קירות הבית היו ציורי נוף מרהיבים, ותבליטים שקישטו את המסדרון. ב-תרע"ד עלה אלישע ארצה והתיישב בבית המפואר. לא חלפה שנה, ובשל היותו נתין רוסיה – שנחשבה לאויבת הטורקים, גורש ממנה, ביחד עם רוב דרי השכונה. הטורקים ניצלו את הבית כמפקדה של צבאם. עם סיום המלחמה בתבוסת הטורקים שב לירושלים, יחד עם רבים מהמגורשים.
את סיום המלחמה הרגישו תושבי השכונה בשונה מיתר השכונות בעיר. ראשית, הצבא העותמאני, שהשתמש במבנים רבים בשכונה, נטשם וברח על נפשו. בבית יהודיוף-חפץ, שהוחרם לשימוש הצבא, השתמשו עם הגעתו של הצבא הבריטי לאירוח כמה מאות מחייליו היהודים בימי חג הפסח. הבית המפואר ער שיפוץ יסודי כדי להשיב לו את צורתו המקורית המפוארת.
'זכרון יוסף' הספדו של רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי ראש ישיבת 'עץ חיים' על רבי יאשע ריבלין – בונה ירושלים החדשה
בשנת תרפ"ו ערכו מעריצי ר' יאשע ערב לזכרו, היה זה שלושים שנה לפטירתו. את ההספדים הדפיסו בחוברת מיוחדת. מה שלא ידוע שדיירי 'מזכרת משה', אחת השכונות שבנה [מערבית ל'מחנה יהודה'], ערכו בשנת תרפ"א, לרגל עשרים וחמש שנה לפטירתו, יום הספד לזכרו. ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי היה בין המספידים, את זאת אנו למדים מתוך הכת"י שנותר ממנו, הספד שנשא, בשם 'זכרון יוסף' ולא פורסם עד עתה, מן הנכון להצטט ממנו חלקים חשובים. ר' מיכל היה בן-דודו של ר' יאשע, בכך שר' יאשע היה חתנו של הגה"צ ר' משה פיז'צער שעלה ארצה מבריסק בשנת תרל"ג, והיה מראשוני המתיישבים בשכונת 'נחלת שבעה'. עוד לפני עלותו ארצה נישאה בתו מרת טויבע לר' אהרן טוקצ'ינסקי, אבי ר' מיכל, וב-תרל"ה נישאה בתו מרת מרים נישאה לר' יאשע. מרת טויבע נפטרה בדמי ימיה, והיתום ר' מיכל נתגדל בבית סבו ר משה.
האמת, שכבר עם פטירתו, פרסם ר' מיכל דברים עליו, אבל לא היו אלה דברי הספד אלא בקורת חריפה נגד כל אלו שרדפוהו [וגרמו להחשת מיתתו], פורסם בעיתון 'החבצלת' (שנה כז גיליון 3, ב' חשון תרנ"ז, עמ' 15-14); ובעיתון 'הצפירה' (שנה כד גיליון 162, כ"ט תמוז תרנ"ז, עמ' 807-806), פרסם בקשת התרמה עבור בתו הבכורה של ר' יאשע, היתומה, שעומדת לפני נישואיה ואין פרוטה בביתה, בית שממנו נבנו עשרות שכונות[!] ולא נותרה פרוטה.
במשאו זה מגולל ר' מיכל את חייו הסוערים של ר' יאשע, פעולותיו הרבות למען הרחבת העיר ועוד, בצירוף עובדות היסטוריות לא ידועות , ביניהן פרטים רבים אודות רכישת שכונת נחלת שבעה.
[3] דפים, (5) עמודים כתובים. 23 ס"מ.
מצב טוב-טוב מאוד. כתמי זמן ודהיית דיו קלה. סימני קיפול.
הרברט סמואל שימש כ'נציב העליון' הבריטי הראשון בתקופת המנדט. הוא היה יהודי ושמו העברי היה אליעזר סמואל. תיכף עם תחילת המנדט מונה כ'שר המושבות' בממשלת בריטניה, ולמשרת הנציב העליון בא"י. הוא הגיע לארץ בחורף תר"פ, וכיהן כחמש שנים.
שבועות אחדים אחרי עלותו ארצה, בנו 'אדווין' נישא להדסה, בתו של המחנך, הבלשן והמילונאי העברי יהודה גור (גרוזובסקי).
לפנינו הזמנה מפוארת בדיו מוכסף, לחתונה שהתקיימה ב'בית הממשלה', ממוענת עבור ר' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי עם פתקת 'אשור מעבר'.
[2] דף נייר עבה. גודל ההזמנה – 18.5 ס"מ. גודל הפתקא 13.5×9.5 ס"מ.
מצב טוב מאוד. סימן קיפול
אוסף גדול של עשרות מסמכים מארכיונו של הגרי"מ טיקוצ'ינסקי, שעמד בלב ליבו של הסכסוך שהצית את ירושלים בשנים ת"ש-תשי"ב בשאלת המינויים להנהלת ישיבת עץ חיים.
רקע:
בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היו שניים שניהלו את ישיבת עץ חיים: ר' נחום רגוזניצקי ור' יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי. לשניהם היה ייחוס אבות במסדרונות הישיבה:
ר' נחום נולד בשנת תרכ"ה בביאליסטוק לאביו ר' יצחק שמעון. בהיותו כן שבע נתייתם, וכעבור שנתיים שלחה אותו אמו ירושלימה לזקנו ר' מרדכי רוגוזניצקי (שעלה ירושלימה בשנת תרכ"ו). "הצטיין בלימודיו ובשקידתו המופתית והגאון ר' שמואל סלאנט חיבב אותו וקבע איתו שיעור מיוחד בחו"מ".
בשנת תרמ"ב נשא את בתו של ר' זלמן חיים ריבלין, נכדו של רבי משה מגיד מחשובי מנהיגי הקהילה הפרושית, וכיהן כמנהל 'עץ חיים'. לאחר פטירת ר' זלמן חיים, מינה אותו ר' שמואל סלאנט למנהל ובוחן. ר' נחום היה מעמודי התווך של המוסד. הנהלתו ומסירת נפשו העלו את הת"ת לרמה גבוהה, וזאת בהקמת ישיבה כהמשך הת"ת, שהוציאה לומדים מופלגים. הצלחה זו פרסמה שמו הטוב ונעשה למחנך ראשי לחינוך התורני בירושלים. כוחותיו הרוחניים היו חזקים, אבל גופו היה חלש, ובתקופת הרעב הקשה ששרר בעיר בימי מלחמת העולם הא', נפטר (חודש אב תרע"ח). ר' נחום והשאיר אחריו בנים וחתנים ת"ח מופלגים (תולדות אנשי שם, ראנד, עמ' סה). לאחר פטירתו הספידו ר' יחיאל מיכל, ובין השאר העלה: "מילדותו היה מצויין בשקדנותו ימים ולילות, ובעמלו רכש לו גדלות בש"ס ובפוסקים. ויהי מלא וגדוש. אח"כ שימש גם גדולי עולם כהג' רש"ס זצ"ל. שלושים ואחת שנה הרביץ תלמידים לאלפים וגם אנכי שאבתי….".
לר' יחיאל מיכל גם זכות אבות, בכך שהיה חתנו של ר' צבי הירש סלאנט, נכדו של רבי שמואל סלאנט – נשיא הישיבה.
אגב, כדאי לציין למעשה-רב, את הקשר בין הגרש"ס לבין ר' נחום, כפי שמסופר בביוגרפיה של ר' שמואל: "לעת זקנותו, קבע רש"ס שיעור עם ר' נחום רוגוזניצקי שהיה משגיח ב'עץ חיים', והיה ר' שמאול אומר לפניו את לשון הגמרא והפוסקים בעל-פה. לאחר-זמן נאלץ ר' נחום להפסיק את השיעור באומרו שאין בכוחו להדביק את קצב הלימוד של ר' שמואל" (שמואל בדורו, תל אביב תשכ"א, עמ' קלט). בחיי ר' שמואל היה ר' נחום מגדיר את גדלותו: "ישרות השכל של ר' שמואל היא בבחינת רוח-הקודש", ובימיו האחרונים של ר' שמואל, כשהרגישו שהקץ קרוב, נאנח ובכה: "אוי לנו, איך נחיה ואיך נתקיים בלי ר' שמואל!" (שם)
כן מן הנכון לציין למעשה-רב נוסף, בה מקופל פסק-הלכה מעניין. מעשה זו מעלה ר' נפתלי פרוש-גליקמן, מחשובי ירושלים, על הכתב: "באותה תקופה נתקבל בוועד הכללי סכום כסף גדול על שמו של רש"ס ובעל אדר"ת, לחלק אותו לת"ח. שני הרבנים מינו אותי יחד עם הרב נחום רוגוזניצקי לחלק את הכסף. כאשר התחלנו להכין את הרשימה נתגלו בינינו חילוקי דעות מסביב לשאלה: האם מותר לכלול ברשימה נצרכים הקובעים עתים לתורה ומגדלים בניהם לתורה ויר"ש, אף שאין תורתם אומנתם. ר' נחום סבר שאין לכלול אותם ברשימה. דעתי הייתה אחרת, והסברתי כי מי שקובע עתים לתורה ומגדל בניו ללמוד תורה, הרי זכותו גדולה לא פחות, כיון שעל-ידי כן אנו מסייעים לגדל כמה ת"ח לעתיד. הבאנו את חילוקי הדעות לפני האדר"ת, והוא הכריע לצדי (שלושה דורות בירושלים, עמ' 143)
תיכף אחרי פטירת ר' נחום נתכהן ר' מיכל כמנהל יחיד. ר' מיכל השקיע כוחות עצומים בשיפור המוסד. הקים סניפים שונים בשכונות החדשות, התרים סכומים אדירים לטובת המוסד והתלמידים, העלה את רמת החינוך. עם חוק הגיוס מטעם השלטון העות'מאני משנת תרע"א ואילך, מסר את נפשו כדי לקבל פטור עבור תלמידי הישיבה.
בשנת תרפ"ח הועבר המוסד לרשות 'אגודה רשומה' בשלטון המנדטורי, האגודה הורכבה משנים-עשר איש: ר' איסר זלמן מלצר, ר מיכל, ר' שלמה זלמן זלזניק, ר' גרשון לווין, ר' זאב שחור, ר' אהרן פרוש, ר' יהושע מאיר רייכמן, ר' אלי' מרדכי אייזנשטיין, ר' יצחק פרנקטל, ר' נפתלי פרוש, ר' חיים מאן ור' ליב טודרוס. ור' מיכל נמנה כיו"ר האגודה. עד שנת ת"ש נפטרו רוב החברים, והשאר הזדקנו ולא השתתפו באסיפות ולא היו מעורבים פיזית עם המוסד, ולכן פנה ר' מיכל לרבני העיר שהם מוכרחים להציע על חברים חדים המוכנים לתת שכם למען המוסד.
כנראה כעבור שנים אחדות התעוררו בני ר' נחום שגם הם רוצים. כנראה שההתעוררות נגרמה עקב העובדה 'החפוזה' בשנת תש"י, שר' מיכל מינה את בנו הצעיר ר' ניסן כחבר בהנהלה. כאן קפצה עליהם רוגזה של משפחת רגוזניצקי שגם להם מגיעה מינוי.
משפחת רוגנזיצקי מצהירים שמינויו של ר' זלמן חיים למנהל היה בידי לרבי משה ליב מקוטנא, מרבני העיר, ור' זלמן חיים מינה את חתנו ר' נחום עוד בחייו, לעומת ר' מיכל מינה את עצמו.
מאידך, ר' מיכל בהצעת דבריו לפני הבי"ד טען שהוא נמנה בציווים של 'כל הגבאים ובאי-כוח של הישיבה, והזמינו את כל הנכבדים, ושתו לחיים, ורבי שמואל סלאנט נתן את הסכמתו וברכתו'.
בהמשך, מגולל ר' מיכל את פעולותיו הברוכות לטובת המוסד: העמדת 'וועדים' [=משרדים] בקהילות בחו"ל, רכישת שטחים מחוץ לחומות לטובת הבניין החדש, הקמת סניפים בשכונות העיר, התרמות מיוחדות עבור טובי האברכים, כלומר הוא היה רוח החיה עבור התלמידים.
משפחת רוגזניצקי לא נחה ולא שקטה, הם פרסמו כרוזים חריפים ביותר נגד ר' מיכל ובנו. עם פרסום הפאשקוולים, הוכרח ר' מיכל להציג את פועליו המרובים להרמת קרן הישיבה. לצורך זאת כתב 'תזכיר' בן 12 עמודים בו הוא מגולל את תולדות חייו שהיו מוקדשים לטובת הישיבה [תזכיר עם פרטים רבים], כל זה ועוד כפי שמתואר בחוברת 'השליט בהמוסד', ירושלים תשי"ד, ע"י ר' ברוך מרדכי. משלל הטענות נגד ר' ניסן: חלק מכספי התרומות נשאר אצלו.
פירוט חלקי של המסמכים:
*הספד בכתב ידו של ר' יחיאל מיכל על ר' נחום רוגוזניצקי ועל ר' נטע צבי וייס, ה'מגיד' בעיר.
*כרוזים: 'כעין אזהרה' (סיון תש"י), נג' ר' מיכל, 'היתכן' נגד ר' מיכל. 'שקרא לא קאי' נגד ר' ברוך מרדכי. 'השערוריה החרפתית וחילול השם' נגד ר' מיכל. 'בושה וחרפה' (חשון תשי"א), נגד ר' מיכל.
*מכתב ארוך של ר' מיכל אל תלמידי הישיבה, בו הוא מבהיר את עמדתו (חשון תש"י).
*החתמת רוב מניין ובניין של תלמידי הישיבה, על החלטת האסיפה מט"ו בטבת לבחירת ב"כ שייצגו את תביעותיהם וזכויותיהם. נבחרו ר' שלום אייזין, ר' יהודה דוד ידלר ור' יצחק שמעון רוגוזניצקי. חותמים מסלתה ומשמנה של יקירי הישיבה: ר' נחום פרידמן, ר' יוסף צבי סלנט, ר' אברהם דוד אויעבאך, ר' יהושע ברים, ר' יודל שפירא, ר' זאב דוב צציק, ר' משה יהושע לנדוי, ר' ישראל יעקב פישר, ר' חיים ישעיה אקער, ר' אברהם יעקב זלזניק, ר' נחמן דוד דובינקי, ר' שניאור זלמן פרידמן, ר' יצחק דוד גוטפרב, ר' זונדל קרויזר, ר' יצחק נתן קופרשטוק, ר' משה ברוך לוין, ר' יוסף ליב זוסמן, משפחת רוגוזניצקי.
*מכתב לחברי הבי"ד, רשימת חברי האגודה (אדר תש"י).
*תזכיר ארוך של ר' מיכל, בו הוא מגולל את תולדותיו של המוסד בפרוטרוט, עם חידושים היסטוריים.
*מכתב הכרעתם של להר הרצוג ורבי צבי פסח פרנק. מכתבם אל הנהלת הישיבה, ואל רא"ז מלצר.
*הכרעתו של רבי מאיר קרליץ (4 עמודים, חשון תשי"א)
*מכתבו של רב"מ אל ר' מיכל שהגיש מחאה לפני רא"ז מלצר ור' אהרן קוטלר נגד מינויו של ר' ניסן אהרן כמנהל (אב תשי"א)
תזכירו של ר' מיכל לפני הב"ד (אב תשי"א)
*רשימת שמיות של אישים הראויים לנהל את המוסד.
*פסק-דין של בית הדין בירושלים, חתומים (בדפוס): ר' אליהו מרדכי זילקובסקי, ר' יוסף שלום אלישוב ור' יוסף קאפח (אלול תשי"א).
* הצהרה של חשובי בני הישיבה בעד אופי ההנהלה
* הזמנת ר' מיכל לדיון בבי"ד, בצירוף שלל טענות של רב"מ (חשון תשיב)
* תזכיר מענתו של ר' מיכל כלפי תביעתו של ברוך מרדכי (כסלו תשי"ב)
* פנייתו של ר' מיכל אל האחים ר' חיים ור' שאול חנא קוק, האיך היה יחס אחיהם – הרב קוק ז"ל אל המוסד, אל מי הוא פנה בתור מנהל. ומצורף תשובותיהם (תשי"ב).
* מכתבו של ר' מיכל בו הוא מבקר קשות את ר' ב"מ: "מנערותו ועד היום הוא בלתי שפוי". בעבר ניסו כמה מלמדים לשכנע אותו שלעולם לא יקבל משרה במוסד, 'משום שהוא מחלל כבוד הישיבה, ועוד ניסו לגרשו מהישיבה, והוא כדרכו משמיץ את כל מתנגדיו, ומפרסם נגדם פשקוולים'.
ועוד.
סה"כ כ[25] מסמכים, חלקם כוללים עמודים רבים. מכתבים בכתב-יד ובמכונת כתיבה.
מצב כללי טוב-טוב מאוד.
קונטרס "ישיבה גבוהה 'מתיבתא' ווארשא"; "מוסד הישיבה הגדולה והמפוארה 'מתיבתא', נוסדה ע"י אגודת שלומי אמוני ישראל בווארשא". ווארשא, תרפ"ב [1922].
לפנינו קונטרס היסוד של ה'מתיבתא' – הישיבה החסידית הראשונה בעולם, שנוסדה בווארשא ביוזמתו של ה'אמרי אמת', כעשור לפני אחותה הנודעת 'ישיבת חכמי לובלין'. בראשות הישיבה עמד הגאון הפולני רבי מאיר דן פלוצקי בעל ה'כלי חמדה' לצד רבי מנחם זמבה ורבי מנדל כשר.
הקונטרס כולל מבוא ארוך אודות הקמת הישיבה, מכתבים מגדולי הדור, תקנות המתיבתא, וסדר הלימודים. מכתבים מהאדמו"רים: מגור, ראדזין, וסוקולוב, וכן מראשי הישיבות הליטאים: רבי שמעון שקופף רי"מ גורדון, רבי שבתי יגל ועוד, לצד מכתבים מחברי נשיאות הישיבה, רבי מאיר דן פלוצקי, רבי מנחם זמבה, ועוד.
עד למלחמת העולם הראשונה כמעט שלא פעלו ישיבות בפולין, ובפרט לא ישיבות חסידיות, והתלמידים היו לומדים במתכונת של בית מדרש בפיקוחו של רב העיר או של אדמו"ר. ישיבות כאלו פעלו בדרך כלל בערים קטנות, כמו ישיבת רבי אברהם בורנשטיין ובנו רבי שמואל בורנשטיין, בעיר סוכצ'ב; ישיבת רבי אפרים צבי איינהורן, בעיר אמסטוב (אנ') הסמוכה לצ'נסטוחובה; ישיבת רבי מאיר יחיאל הולשטוק, בעיר אוסטרובצה; ועוד. המתיבתא הייתה הישיבה החסידית הראשונה בפולין, במתכונת הישיבות הנהוגות כיום. הישיבה נוסדה בוורשה בשנת תרע"ט, זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ביוזמתו של רבי אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור, ובתמיכתם ועידודם של רבי יצחק זליג מורגנשטרן, האדמו"ר מסוקולוב, ורבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר, האדמו"ר מראדזין. הישיבה התקיימה בבניין ברחוב שווינטוירסקה 18 בוורשה, ולמדו בה מאות בחורים מכל רחבי פולין. חברי הנשיאות היו רבי מאיר דן פלוצקי, רבי מנחם זמבה, רבי מאיר ורשביאק, ורבי מנחם מנדל כשר. נשיא הישיבה היה רבי שלמה יוסקוביץ חתנו של רבי אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור.
כו עמ', נוסף שער מעטפת. 19 ס"מ.
מצב טוב מאד: כתם רטיבות.
1. שטר התחייבות עבור ר' יעקב אורנשטיין מנקיי הדעת בירושלים, פריעת חוב מטעם קופת הת"ת וישיבת עץ חיים: 500 גרוש. תרל"ח. חותמים הגבאים: ר' פישל הכהן לאפין, ר' יצחק צבי ב"ר משה הלוי, ר' נתן גרינגארט.
2. שטר התחייבות טעם ישיבת עץ חיים, פריעת חוב 'להאברך המופלג מו"ה נפתלי בהר"ב הנגיד מו"ה בן ציון ליאון, סך 1,500 גרוש. ר"ח אלול תרל"ז. חותמים הנ"ל.
מצב כללי טוב – טוב מאד, סימני קיפול.
דרכון אשת הסוחר היהודי מעיר מוהילאב רחל פריד. רוסיה 1875
דרכון אשר ניתן באימפריה הרוסית לרחל פריד, אשת הסוחר דרגה 1 מעיר מוהילאב. רוסית, גרמנית, צרפתית. דרכון שלם במצב מצויין, 23 עמודים.
מידע על זוג פריד נמצא בארכיון של סוחרי רוסיה שבסנט פטרבורג. בעלה של רחל פריד הוא הילל שמחה בן זלמן פריד, נולד בשנת 1840.
הדרכה למבקרי התערוכה ומשתתפי המכירות הפומביות כולל תקנות ונוהל.
ווינרס מכירות פומביות בע"מ להלן החברה עורכת בזה תצוגת פריטי יודאיקה שונים, אשר התקבלו מאנשים שונים אשר הסכימו להעמיד את הפריטים החשובים לרשות הקהל להסתכלות עם אפשרות לרכישתם במכירה פומבית שתתקיים עם סיום התערוכה.
*היות ובאתר הבית של ווינרס ישנה אפשרות למתן הצעות מוקדמות ולראותן, במקרה של שוויון בהצעות מוקדמות ההצעות שניתנו באתר הבית של ווינרס גוברות על פני הצעות שנתקבלו באתרים אחרים.
1 . לנוחיות המבקרים הוצאנו לאור קטלוג זה עם הסברים מפורטים בליווי תמונות. המידע בקטלוג מבוסס על הערכת מומחי החברה אולם האחריות
הבלעדית על בדיקת הפריטים מוטלת על הרוכש. שמור על הקטלוג כעל מלווה אישי לכל ימי התערוכה והמכירה. אנו לרשותך בכל שאלה, ספק וברור.
ניהול המכירה ותנאיה:
2 . המכירה עצמה תנוהל ע"י אדם מנוסה הבקי בנוהלי המכירות פומביות. אנו מבקשים מכל המבקרים והאורחים במכירה הפומבית לצייד את עצמם
בידע המתאים. לאלו שאינם בקיאים בנושא זה אנו ממליצים לפנות אלינו בימי התערוכה או לפניה ולקבל מאיתנו את המידע הדרוש.
3 . עצם ההשתתפות במכירה הפומבית וקבלת "מספר רכישה" מאיתנו מהווה אישור והסכמה כי ידועים למקבל המספר. התקנות, הנוהל, התנאים
והנהוג בתערוכות ובמכירה פומבית שלנו ובכל בעיה וספק, באם יתעוררו, בשעת המכירה או לאחריה, עקב רכישת פריטים מסוימים, ינהג הרוכש או
הרוכשת וכן הנהלת החברה כעורכי המכירה, לפי הנהוג והמקובל אצלנו.
4 . היות והחברה אינה אלא עורכת התערוכה והמכירה ואינה בעלת הפריטים עצמם לכן מוסכם ומותנה בזאת כי בכל מקרה, לא תהיה אחריות החברה כלפי הרוכשים אלא עד העברת הכספים לידי המוכרים- בעלים ולכן, באם הועבר כבר התשלום שהתקבל מהרוכש ליד הבעלים, אזי אף אם תלונתו או טענתו של הרוכש תהיה מוצלחת, אנו נעשה כל מאמץ והשתדלות להשיב את כספו של הבעלים. אך לא תהיה כל התחיבות מצידנו לכך, וכן לא ננהל הליכים משפטיים לשם החזרת כספים לרוכשים לאחר שהועברו לבעלים. אולם נסכים למתן האישורים המתאימים מצידנו לרוכש כדי שיוכל לנהל הליכים משפטיים נגד הבעלים.
5 . עם קבלת "מספר רכישה" מאיתנו באופן אישי או טלפוני, מסכים ומתחייב הרוכש לא לתבוע באופן אישי או בתביעה משפטית בכל מקרה של נזק או טעות בתיאורי הפריטים את החברה. כל טענה או תביעה לאחר העברת הכספים לבעלים הנה אך ורק כלפי הבעלים.
מחירים והערכות:
ההשתתפות במכירה מתבצעת באחת מהאפשריות הבאות: א. ע"י הופעת הרוכש\ת בעצמו באולם ב. בא כוחו ג. ע"י הצעות טלפוניות או בכתב, המייפות את כוחה של הנהלת החברה לרכוש עבור המזמינים פריטים שונים ד. דרך האינטרנט.
6 . משתתף המופיע כבא כוחו של אדם אחר, מחייב את עצמו ואת שולחו באותה מידה, ויחויב לעמוד בעצמו בתשלומי רכישותיו עבור משלחו ואנו נראה בו כ"רוכש" לכל דבר, ונוכל לפנות אליו או אל שולחו כדי לממן את הרכישה, לפי ראות עינינו.
7 . באם נקבל הזמנה טלפונית או בכתב לפריט מסוים, נשתדל לפעול למען האינטרס של המזמין כאילו היה הוא בעצמו באולם. אולם, אין התחיבות מצידנו להשיג עבורו את הפריט.
8 . אין התחיבות לקבל כל הצעה שהיא לרבות הגבוהה ביותר וזאת אף אם הרוכש או מיופה כוחו נמצא באולם ומשתתף אישית במכירה.
9 . המכירה עצמה מנוהלת בהכרזת דולרים של ארה"ב. אולם התשלום בפועל מתקבל בשקלים לפי חישוב הדולר בשער אשר יוכרז עליו בפתיחת המכירה או ביום התשלום (הגבוה מבינהם), או בדולרים של ארה"ב.
10 . א. על כל תשלומי הרוכשים עד $500,000 לפריט מתווספים 24% עמלה. מעל $501,000 לפריט מתווספים 20%. על כל התשלומים יש תוספת מע"מ על העמלה. תוספות אלו הינם חלק בלתי נפרד מהצעת המחיר המתקבל ע"י מנהל המכירה בשעת המכירה וכל ההתחייבות והמשתמע מהן חלות גם על האחוזים.
ב. תושב חו"ל יהא זכאי לפטור מן המע"מ רק במידה והפריט שרכש ישלח לחו"ל ע"י החברה ללא אחריותה ובכפוף להוצאת רשימון יצוא משרותי המכס. הרוכש ישא בכל העלויות הנילוות.
11 . א. צ'יקים בנקאיים או צ'יקים אישיים מתקבלים בהסתייגות עד לביצוע התשלום בפועל ע"י הבנק.
ב. תשלום במזומן, בצ'קים או בהעברה בנקאית מהארץ הם ללא עמלה. תשלום בצ'קים )מחו"ל( או כרטיסי אשראי )מהארץ( יחויבו בתוספת של 1.5% .
העברה בנקאית מחוץ לארץ תחויב בתוספת של 1.5% מהסכום, מינימום 30$ . תשלום בכרטיסי אשראי מחו"ל יחויב בעמלה של 3% . כל החיובים הנ"ל אינם תלויים בתאריך הגביה וכפופים להיתר עיסקה.
2 1 . ליד כל פריט נמצאת הערכת המומחים שלנו. נא להתייחס אל ההערכה רק כאל הצעה בלבד, אין כל הבטחה שהפריטים לא ימכרו מתחת למחיר הנמוך המופיע בהערכה ואין כל בטחון שהמחיר לא יעלה ואפילו בהרבה על המחיר הגבוה. סעיף זה אינו גורע מהגנתנו העקבית על מחיר המינימום של בעל הפריט, הגנה זו מתבצעת על ידינו בדרכים מקובלות והנראות לנו. לצורך זה נרשם גם מחיר הפתיחה ליד הערכה.
פעמים ואנו מקבלים פריטים אשר הבעלים קבעו להם מחיר פתיחה נמוך ביותר, אנו מצידנו קובעים את ההערכה מבחינה מקצועית, לכן אנו רושמים את מחיר הפתיחה, המבוקש ע"י הבעלים אך רושמים גם את ההערכה שלנו, שהיא לפעמים גבוהה בהרבה ממחיר הפתיחה.
13 . הרוכש (לרבות אדם שרכש את הפריטים שלו שהוא העמיד למכירה) או בא כוחו יוציא את הפריט שנרכש בהקדם האפשרי. אנו מבקשים להופיע תוך 7 ימים, לשלם ולהוציא את הפריטים ומכל מקום בשום אופן לא לאחר יותר מ- 14 יום. כעבור 14 יום החברה תשמור לעצמה את הזכות לגבות 5$ לפריט ליום, דמי שמירה ואחסון ו/או לבטל את המקח בצורה חד צדדית, בלי לוותר על זכות התביעה של העמלות.
14 . משלוח הפריטים אל בית הרוכש, מתבצע על אחריותו הבלעדית, ובדרך שתיראה לנו. כל הוצאות משלוח וכו' על חשבון הרוכש.
15 . הרוכש ישלם על רכישותיו לפני הוצאת הפריטים ממשרדי החברה.
16 . לידיעת הבעלים: אין אנו אחראים לביצוע בפועל של התשלומים אשר התחייבו הרוכשים לשלם בשעת המכירה. כל התחיבות של הרוכשים אשר לא תבוצע בפועל, ניתן את כל הגיבוי לבעל הפריט ]לשעבר[ לגבות את התשלומים המגיעים לו. אך לא ננהל בפועל הליכים משפטיים כנגד רוכשים,
אלא נשתדל בכל הדרכים הנראות לנו כגון עיקול כספים של רוכשים באם נמצאים אצלנו, או חפצים שלהם וכדומה, אך איננו מתחייבים לעקל כספים וכדומה.
17 . למרות כל האמור מסכימים הרוכשים והמוכרים לראות בנו כצד משפטי לכל דבר במקרה ונעמוד על זכותנו הניתנת לנו בזה, לנהל הליכים משפטיים ולנקוט בכל דרך מקובלת אחרת כנגד צד שאינו עומד באיזהו שהיא מהתחייבויותיו.
18 . אנו משאירים לעצמנו את הזכות להודיע בע"פ או בכתב, עד שעות המכירה, על שינויים בסעיפים דלעיל או הוספת שונות באם יהיו כאלו.
19 . בכל מקרה של שינוי, תוספת או השמטה בתרגום לאנגלית, הנוסח העברי קובע.
