רבי ישעיה רומאנין היה תלמידו של הרמח"ל ובאופן מעניין הקדיש ספר זה לכבוד רבי משה מנחם מררי. רבי משה נמנה על רבני ונציה, שהיו אלו שאילצו את הרמח"ל להישבע שיפסיק להוציא ספרים קבליים ו אף גנזו את ספריו, וזאת תקופה קצרה לאחר שיצא ספר זה.
בשנת תפ"ז (1727) התגלה לרמח"ל 'המגיד' שגילה לו סודות קבליים רבים. לאחר כחצי שנה שהסתיר זאת, סיפר על כך הרמח"ל לכמה מתלמידיו. השמועה התפרסמה עד ששמעה הגיע לר' משה חגיז שהיה מגדולי הלוחמים נגד השבתאות, ור' משה חגיז פנה אל רבני ונציה במכתבי אזהרה נגד הרמח"ל. בעקבות כך פרץ פולמוס שהקיף את מרבית רבני איטליה. בסופו, באב תר"צ (1730), אולץ הרמח"ל שלא לעסוק עוד בדברי קבלה, וכל כתביו ננעלו בארגז. אחד מרבני ונציה שחתמו כנגד הרמח"ל היה רבי משה מנחם מררי, שלכבודו המחבר מקדיש את הספר, (המחבר הוא כזכור תלמיד הרמח"ל והרמח"ל אף חיבר שיר לכבוד הספר). הספר מלמד אותנו שעד ממש חודשים ספורים לפני שיצאו נגדו, רמח"ל עדיין היווה קונצנזוס בקרב רבני ונציה, ורק ממש בסוף שנת ת"צ החלו הקריאות ביוזמת ר' משה חגיז נגדו. הספר עצמו הוא פירוש של על סליחת 'תא שמע' שחיבר רבי אפרים מבונא. בסוף הספר מצורף נוסח התרת נדרים.
יז' דף, 34 עמ', 17 ס"מ. בכותרת נכתב: "הגיע לחלק הנעלה מוה"ר רפאל רוויגו". מצב טוב מאוד. מעט כתמי זמן, כריכת קרטון.