מכתב מאת הרב עזרא עטייה ראש ישיבת פורת יוסף אודות קביעת יום תפילה בזמן השואה

מכתב מעניין אודות קביעת יום תפלה ותחנונים בעיצומה של השואה, המכתב נשלח אל ראשי אגודת ישראל, ועוסק גם בעניינים הרגישים שבין החוגים החרדיים בירושלים.
חכם עזרא עטייה [תרמ"ז-תש"ל], נולד בארם צובא ובנערותו עלה עם הוריו לארץ ישראל. מאז נודע כמתמיד עצום. כיהן כראש ישיבת פורת יוסף במשך ארבעים וחמש שנה, והעמיד תלמידים רבים ומהם רבנים בכל חלקי תבל.
[1] דף נייר 16 X 21 ס"מ. כולו בכתב ידו ובחתימת ידו. חותמת נתקבל של אגודת ישראל מצב טוב מאוד. מכתבו של רבי עזרא עטייה ראש-ישיבת 'פורת יוסף' בענין קביעת יום צום לדורות בעקבות מאורעות השואה האיומה
. ר' עזרא יליד אר"צ בשנת תרמ"ז, ולמד תורה אצל חכמי עירו. בגיל 16 עלתה משפחתו ירושלימה, ולמד בה תורה מתוך הדחק. משנת תרס"ז החל ללמוד בישיבת 'אוהל מועד' הספרדית, והתחבב אצל רבניה, ולאחר תקופת מלחמת העולם הא', החל להרצות שיעורים בישיבת 'פורת יוסף' שזה עתה נוסדה. בשנת תרפ"ה, עם פטירתו של ראש הישיבה – רבי רפאל שלמה לאניאדו, נתמנה ר' עזרא לממלא מקומו. במשרה זו כיהן במשך 45 שנה, עד לפטירתו בשנת תש"ל.
עם כינון מוסד 'מועצות גדולי התורה' בארץ ישראל, בשלהי תקופת מלחמת העולם השנייה, צורף ר' עזרא כאחד מחבריה, והוא היה היחידי מעדות המזרח שצורף. מכתב זה הוא נדיר ביותר, עדות חיה על היותו חלק מה'מועצת'.
הרקע למכתב היא פרשייה לא ידועה, פרשייה שהתעוררה בתוך מוסד ה'מועצת', פרשייה שהסעירה את הרחוב החרדי, כשוך הדי המלחמה באירופה.
הרקע המכתב
רבי חזקיהו –מחשובי לומדי ווילנא, חתנו של רבי יצחק בלאזר אב"ד פטרבורג. לימים כיהן ר' חזקיהו כרבה של קרינק שבליטא, הצליח בשנת ת"ש לברוח מן השאול ולעלות לא"י, מאז הגיעו ארצה היה מהעוסקים הדומיננטיים בהצלת ישראל באירופה. כחודשיים לפני כיבוש פולין והונגריה על ידי הסובייטים- אולם ההכרעה כבר נראית באופק, העלה ברעיון לקביעת יום אבל לדורות. בכסלו תש"ה פנה לחברי מועצת התורה של אגו"י בהצעה מפורטת להכרזת שבעת ימי אבל לאומי וקביעת צום ואֵבֶל לדורות לזכר הטרגדיה הנוראה ובמטרה: "לעורר את כל היישוב על כל זרמיו ושדרותיו ועמו את שרידי הגולה מעבר לים להשתתף באבל האומה על עם ה' ובית ישראל, כי נפלו בחרב. לעורר רחמי אבינו שבשמיים, על שארית פליטת עמו, המפרפרת בין ציפורני משחית העולם, ומוצאת יום יום להורג, שומר ישראל שמור שארית ישראל, ויאמר למשחית הרף".
בנוסח ההצעה רשם שיש לאסוף כינוס כלל רבני ישראל, ולדון על שתי נקודות: שבעת ימי אבל, וכן יום צום ואבל קבוע לדורות. בנוגע ליום צום ואבל קבוע לדורות, נכתב:
בכינוס יוכרז על שבעת ימי אבל בחצי הראשון של חודש שבט, לכל היישוב, ולכל קבוצות הגולה, מקומות אשר דברינו מגיע. בשבוע של אבל זה, כל האומה באבלות.
זאת אומרת:
ממעטים בשמחה, כל בתי השעשועים יהיו סגורים, כל החגיגות נידחות, בשמחת נישואין יהיו רק אנשים מספר.
ממעטים במשא ומתן, חנויות יהיו סגורות ומשרדים –שעה אחת לפני הזמן הקבוע. שעה זו תהיה מוקדשת להתבוננות על חורבן האומה ועל העדר הקרובים של כל יחיד.
בכל הישיבות וכיתות גבוהות בתלמודי תורה, קובעים כל יום חצי שעה ללימוד משניות לזיכרון הקדושים…
ביום אחד מה'שבעה' יוכרז צום (או כל היום או חצי יום), בעת הצום יכריזו על ביטול מלאכה, יום זה יהא מוקדש לתפילה ובקשת רחמים על שארית הפליטה. ביום הצום יקבעו שעה אחת מיוחדת "שעת אבילות". היינו ישיבה על הארץ בחליצת נעליים כדין שמועה רחוקה, ואלו שיש להם קרובים בארצות הדמים, שחייבים להתאבל עליהם, יקרעו 'קריעה' לפני ישיבת ארצה.
ליום אחד של השבעה, אם ביום הצום אם ביום אחר, יתכנסו בירושלים או בתל אביב לכינוס יישובי, אשר ישמש כלפי פנים לחשבון הנפש, וכלפי חוץ להפגנה עצומה. בכינוס זה ישתתפו: רבנים, ראשי מועצות, אישי היישוב ונציגי כל הזרמים.
על שבוע זה יכריזו חובה על כל משפחה לשלוח חבילה או עכ"פ להשתתף בשילוח חבילה לשארית הפליטה, כי כן החובה לכ"א לתת פדיון נפש שיחיה מוקדש להחזקת בתי ת"ת היסוד של תחיית הרוחנית בתקופת החורבן.
כן יכריז הכינוס על "יום צום קבוע לדורות, אם ביום צום של האבל או יום אחר, שבו נתרבתה הרעה. לצום זה יהיה חומר ת"ב (רק אין ליל עמו) וזאת תהיה תקנה גדולה לדורות". וממשיך בתוכן של יום הצום.
לסיום: כדי לקבל גושפנקא כללי, מציע הרב מישקובסקי שבכינוס ישתתפו רבני כל הזרמים: רבני אגודת ישראל, רבנות הראשית, נציגי: הסוכנות, ועד-הפועל של אגודת ישראל העולמית, המזרחי, אחוד הרבנים פליטי פולין: "לעבד את כל ההצעות ולהציגן לאישור הרבנות הראשית, ולהוציאן לפועל".
מן הצורך לציין שבתום המלחמה, החלו גופים אלו בפעולות ענפות בהצלת שארית הפליטה. היו בקשר מתמיד עם המחנות בגרמניה, אוסטריה, איטליה ויתר המרכזים בהם היו שרידי השואה. תשמישי קדושה בכמות נשלחו אליהם. לא הניחו כל הזדמנות לחיזוק ועידוד לשארית הפליטה בכל מה שניתן היה :
תיכף עם קבלת הצעת הרב מישקובסקי דנו ראשי וחברי 'ועד הפועל של אגודת ישראל' כיצד ליישם את יוזמתו. בהתחלת חודש טבת תש"ה פנתה מזכירות 'ועד הפועל' של אגודת ישראל אל חברי מועצת גדולי התורה, וכן לרבנים החשובים, בשאלה כבדת משקל, בהצעת הרב מישקובסקי: האם לתקן יום צום קבוע לזכרון קדושי השואה. מהראשונים שנרתמו בהתנגדות להצעה הייתה החזו"א, ולא רק שהתנגד אלא פתח חזית בהתנגדותו, שפרטים רבים ממערכתו מתפרסמים כאן לראשונה.
נוסף לכל חברי ה'מועצת' נותרה לנו רשימה של ה'רבנים החשובים' שלהם פנו ראשי הוועד הפועל, מהם של גדולי הרבנים בירושלים: האדמורי"ם מגור ובעלז, הרב דושינסקי והרב בענגיס שניהם מראשי הבי"ד של העדה החרדית, וכן אל הרב מבריסק ואל החזו"א שישב בבני ברק; למרות שחלק ניכר מהתשובות היו שליליות, אפשר להניח שעיקר ההשפעה והתסיסה יצא מאת הרב מבריסק ואפשר לומר שהוא הוא הגורם המרכזי לכך שהיוזמה ירדה מעל הפרק בשיתוף פעולה מלאה עם ראשי 'וועד הפועל'.
אתחיל עם הידיעות שפורסמו עד כה, ואמשיך בפרטים חדשים שאני חושף אותם כאן לראשונה: רבי יצחק זאב סולובייציק רבה האחרון של בריסק, שזכה לברוח מהתופת, ועלה ארצה בקיץ שנת ת"ש: כשדברו עמו על דבר הרעיון של קביעת תענית צבור, הקריא בעל-פה את הקינה שחיבר ר' קלונימוס מראשיתה 'מי יתן ראשי מים ועיני מקור נוזלי' שנתחבר על הרוגי מסעי הצלב. בקינה זו מקונן על "הרוגי אשפירא" שנהרגו ביום ח' באייר, ועל הרוגי וורמייזא שנטבחו בכ"ג באייר ובר"ח סיוון ועל קדושי מגנצא שנשרפו בג' בסיון.
עד הגיעו לבית העיקרי: בו הוא דן ואם תשאלו למה לא אקונן בימי גזירה אלו, אלא רק בתשעה באב, על כך משיב המקונן: "וכי אין להוסיף מועד ושבר ותבערה, ואין להקדים זולתי לאחרה. תחת כן היום אעוררה. ואספדה ואילילה ואבכה בנפש מרה…". הרי שאין להוסיף מועד ושבר ותבערה. עד כאן מידיעות שפורסמו בדפוס, ומכאן ואילך הוא מה שקבלתי אחרי בירור מקיף ויסודי מפי אנשים כלי ראשון או שני.
השתלשלות הדברים מתפרסמת כאן לראשונה, כפי ששמעתי מבנו הגאון רבי מאיר שהיה נוכח בחדרו, והיה גם מעורב בכל הפרשה: באו אל הרב מבריסק נציגי 'וועד הפועל של אגודת ישראל' עם הצעותיו של הרב מישקובסקי, אחרי שעבר על כל ההצעות ענה בהחלטיות: לא! השואל פנה אליו לנימוק, ענה וקרא בעל-פה את כל הקינה עד הבית הנזכר, ואח"כ הדגיש במתינות את הבית הלזה.
המשיך המציע ושאל: הלא רבותינו קבעו כ' סיוון ליום קבוע לדורות? על כך תיכף הגיב הרב: להשיג עבורו קינה (לת"ב) מיוחדת, היינו מהדורת מסוימת של קינה, תיכף הלכו ופנו לר' אליעזר סירקיס –חסיד גור וחבר הנהלת 'מרכז אגו"י', שברשותו היתה ספריה גדולה שהכילה אלפי ספרים, שמא יש לו מהדורה זו, ואכן היה לו. הביאו בדחילו ורחימו את הקינה לרב מבריסק. פתח הרב את הקינה ודפדף למיקום קינתו של הש"ך לגזירת ת"ח-ת"ט, ושם פורסם הקדמתו של הש"ך לקינה. הרב הצביע לקטע בו הש"ך קובע את הצום לבני ביתו: [בסוף הכרוניקה המצמררת והמזועזעת מסיים הש"ך]: "על כן קבעתי לעצמי ולדורותיי לבנים ולבני בנים יום צום ותענית ואבל ומספד וקינה ביום כ' לחודש סיוון שבו נתנה התורה"; סיים הרב: הרי לנו, שאפילו הש"ך לא תיקן [היה ביכולתו לתקן] תקנה לדורות לכלל!
אחרי עזיבת המשלחת, פחד ורעדה תכף את הרב מבריסק, חרד להבאות ובהרגשה סערת רגשות, תיכף לקח דף טלגרמה ורשם בו בנידון והיה כל כך ברצינות, עד שתיכף הכניסו למגירה שמתחת לשלחנו, כדי להסתיר את תוכנו מבני ביתו.
מברק זה נכתב לרבי מאיר קרליץ אחיו של החזו"א, שבד בבד עם גדולות בתורה התפרסם כאיש ציבור העוסק באמונה בצורכי הכלל, ואחד מגדולי העסקנים באגודת ישראל. דרכו היה באותן שנים, לנסוע יום בשבוע מביתו אשר בפתח תקווה לירושלים למשרדי 'וועד הפועל של אגודת ישראל'. במברקו זה ביקש הימנו הרב שיעלה תיכף ומיד ללא שהייה לירושלים. תיכף עם קבלת המברק הזדרז ר' מאיר ועלה ירושלימה. בקשת הרב כלפיו הייתה: נא למסור לאחיך (החזו"א) שיעמוד במשמר לבל ייתן להצעה זו להתקבל. ואכן לאחר כמה ימים יצא החזו"א במכתבו הארוך.
[לפי אחת הגרסאות, שאלו בתמיהה: מאימתי פוסקים הלכה מפיוט? על כך הגיב הרב ומנה כמה וכמה דברי תוספות בש"ס המביאים אסמכתה או דיוק הלכתי מדברי הפייטנים]
לפי שמועה אחת, התבטא אז החזו"א בביטוי חריף נגד יוזמי ההצעה: "זיי וועלן זאך פייניגן, אבער קיין תענית וועלן זיי נישט מצליח זיין צו מאכן".
הרב מבריסק לא הסתפק בשליחויות אלא גם המריץ את סגל הרבנים במכתבים בו הוא מבקש מהם לבל יתנו יד להצעות אלו. וכאן אני מגלה לראשונה מכתב אחד של רי"ז ששלח לאחד מהרבנים שהיה מעורב ב"פרשה", בו הוא מביע את התנגדותו לקביעת יום זכרון, לעת-עתה נסתר ממני רוב נוסח המכתב, וכן למי הוא נמען, וכן תאריך כתיבתו. הצלחתי לקרוא בו משפט מחץ הנוגע מאוד לעניינו:
"הגרא"י פינקל מסר לי דעת הדר"ג בדבר עניין התע"צ שרוצים לקבוע לדורות. ולדעתי צריכה התשובה מידנו להיות שלילית לגמרי להתנגד לכל דבר ההצעה מתחלתן ועד סופן. זה יותר משבוע שלא יצאתי החוצה בשביל איזה התקררות, ואקוה כי בימים הקרובים כבר אוכל לבוא אל הדר"ג לדבר עמו בע"פ". הרי לנו מכאן שני דברים: האחד שהתנגד בכל חומר הדין, ושנית שמתייחס להצעותיו של הרב מישקובסקי, בכך שמתנסח 'מתחלתן ועד סופן'.
הרקע לתגובתם החריפה של החזו"א והרב מבריסק
למרות שתגובות החזו"א והרב מבריסק שונות זו מזו, אבל מטרה אחת להם, והיא התנגדותם לדרכו של הרבנות הראשית שהחלה אז ביישום תקנות חדשות ובפרט בדיני אישות. אחד מיסודותיו של הקמת הרבנות הראשית היה היות וקיבוץ הגלויות מכל ירכתי העולם שזרם לישראל הביא לשינויים כבירים בסדרי החיים של המוני עם ישראל, והולידו בעיות דחופות שקראו ולחצו לפתרון ההלכתי.
ולכן יש להניח שזו הייתה המניע שעמדה תחת התנגדותם להצעותיו של הרב מישקובסקי שהועלו בדיוק בתקופה זו. אפשר לנחש שהרב מבריסק הצביע לדברי הקינה, כשהוא תואם להפליא עם מאבקו מול הרבנות הראשית, בה בשעה שעיקר מאבקו נגדה הייתה שאין לרבני דורנו כוח לתקן תקנות חדשות, ולכן התנגד בכל תוקף לכינוס רבני עולמי ב'היכל שלמה' בשנת תשי"ח.
וכאן המקום להדגיש שלמרות שהמציע היה הרב מישקובסקי, ולא הרב הרצוג, אבל הרב מישקובסקי היה ידיד ורע של הרב הרצוג, ומשך כל שנות המלחמה עבדו שכם אל שכם בשיתוף פעולה מלא. הרי ה"וועד להצלת רבנים ובני ישבה מרוסיה" שהוקם בתחילת המלחמה, הוקם והיה באחריותו המלאה של "נשיאו" הרב הרצוג, והוועד היה מורכב מרי"א פינקל ר"י מיר, ור"י סרנא ר"י חברון והרב מישקובסקי. הוועד שפעל בתחילה בהשפעת המזרחי, שינה את צביונו משנת תש"א, עם הצטרפותם של חברים מאגו"י, ונעשה יותר אגודאי. לרגל יציאתו של הרב הרצוג תיכף עם סיום המלחמה לאירופה להצלת "יתומי-השואה בידי הגויים", החריש עבור הרב מישקובסקי את הקרקע.
בנוסף לכך, יש לקחת גורם נוסף שאולי השפיע על השוללים הנצחת השואה, והוא הוויכוח הסוער שהיה בתוך החברה החרדית בשנת תש"ג, האם ראוי לקבוע צום עולמי בשיתוף פעולה עם הרה"ר, או לא. בפרק ששי בעבודה זו, יתואר בהרחבה פולמוס סוער שבסופו פילג ופיצל את החברה החרדית, ויש להניח שהיה לכך השלכה לרעיון של קביעת יום לשואה שהיה בשיתוף פעולה עם הרה"ר.
*
בחזור לדעות שאר הרבנים: חלק ניכר מחברי מועצת גדולי התורה ואנשי ציבור פנו לזקן האדמורי"ם רבי אברהם מרדכי אלתר מגור בעל 'אמרי אמת' כדי לשמוע את חוו"ד: כפי הנמסר תשובתו הייתה בנימה שלילית: "בימי נעורי לא קבעתי תקנה לדורות, האם אתקין עתה כשאני חלש בכוחותי". משלחת זו תועדה בתמונה, המעידה עדות חיה על הקבוצה הגדולה יחסית של רבנים ולצידם קשת רחבה של עסקנים, המעידה על רצינות השאלה.
ביום ט"ו בטבת האדמורי"ם ר' אליעזר מוויז'ניץ [מח"ס דמשק אליעזר] ור' אברהם יעקב סדיגורא [מח"ס אביר יעקב] הסכימו עקרונית עם הצעת הרב מישקובסקי, ואף קיוו להצלחתה:
בתשובה למכתבו מיום ח' דנא בצרוף הצעת אחד מגדולי התורה, הננו מביעים בזה את הסכמתנו לההצעה הזאת, ובטחוננו חזק שתושג הסכמתם ותמיכתם המלאה של כל רבני וגדולי הישוב מכל הזרמים כדי לשתף את כל הישוב על זרמיו ו[?] להצלחת הענין, וגם כדי למנוע חילול כבוד שמים וד"ל.
לסעיפי ההצעה יש לנו להעיר א] לכינוס רבני זה נחוצה הכנה מרובה וא"א שתתקיים בחצי טבת ומוטב לדחותה לזמן מאוחר. ב] הצום ביום אחד משבעת ימי האבל, כמו"כ צום הקבוע לדורות, יש להכריזם רק על חצי יום מטעמים שונים. ג] פדיון נפש, לדעתינו נחוץ ואפשר להרחיב את הענין גם לתועלת שכון הפליטים האומללים להמציא מחסה וגג למשפחות האומללות האלו באופן כזה שהאמידים שבארצנו יתרמו למטרה זו סכום הנצרך לו מכלכלת ביתו לחודש.. הפקידים והפועלים יתרמו משכורתם של יום אחד בשנה.
אבינו שבשמים ירחם במהרה על שארית הפליטה עמו וישמע לקול צעקתינו להושיענו בישועה ורחמים.
ביום י"ז בטבת מסר רבי נחום מרדכי פרידמן אדמו"ר מטשורטקוב שעלה אחרי האיינשלוס מווינא והתיישב בתל אביב, את עמדתו לר' יצחק מאיר לוין, ודעתו באופן עקרוני בעד ההצעה, אבל חוזר ומדגיש שנושא עדין כמו זה מצריך הסכמה מכל הרבנים! כן לא מצא חן בעיניו חומר הדין של הצום, בעקבות חלישות הדור, בבחינת 'תפסת מרובה'.
בגלל חולשתו הרבה נמנע ממנו לרשום את מכתבו, ולכן מסר את דעתו למשמשו –הרב דוד זיידמן, והוא העלו על הכתב, וז"ל (עם שינויים קטנים):
בכלל, הנני מסכים לה"הצעה", כי נכון הדבר לעורר אֵבֶל גדול על האסון הכבד והקשה שכמוהו לא היה אשר קרה לנו בעוה"ר, וגם לעשות לו זכר עולם.
ויש להעיר על זה שתי הערות:
היות שדבר זה צריך להיעשות בהתייעצות ובהסכמת כל המוסדות המוסמכים בארץ ובחו"ל, מה שהודגש גם ב'חוזר', לכן התאריך שהודגש ב'חוזר' מוקדם מדי. ובכלל אי אפשר לקבוע את הזמן לפני ישיבת ה"וועד" המורכב העומד להבחר.
צריכים להזהר לא להפריז על המידה, ולהתחשב עם הדור שאנו חיים בו, שמידת המשמעת שלו איננה גדולה. שתהיה גזירה שכל הציבור יכולים לעמוד בה. וב'חוזר' ישנם פרטים שיש בהם משום 'תפסת מרובה'.
וה' ינחמנו באבלנו בישועתו המקוה במהרה.
ביום ח' בטבת שיגר רבי יצחק מאיר לוין את הצעות הרב מישקובסקי לרבי זליג ראובן בנגיס, אחד מהרבנים החשובים ביותר בירושלים, וכיהן כראב"ד לצידו של הרב דושינסקי, במכתבו לא נקט לוין בשם המציע אלא: "הצעה מאחד מגדולי התורה בא"י", חבל שאת תגובת הרב בנגיס לא מצאנו לע"ע.
באותו יום ח' בטבת הריץ גם לרבי עזרה עטייה ראש ישיבת פורת יוסף וחבר מועצת גדוה"ת, רק הנמען איחר להשיב לאחר חודש ביום י"ח בשבט, בגין טעות ברישום כתובתו, הרב עטייה לא השיב דברים ברורים לא לחיוב ולא לשלילה וכנראה מפני החיכוך בין הדעות ביקש זמן לחוות דעתו. ואלו דברי הרב עטייה:
בהיות שכב' מעלת הרב הגאון הגדול ציס"ע ר"י דושינסקי הכריז בערב ר"ח שבט על יום תפלה ותחנונים, גם מטעמים שונים נוטה דעתי לדחות את ההכרעה לזמן אחרי, אם יראה מעכ"ת.
אמנם להכריז על יום תפלה ותחנונים בערב ר"ח אדר, דבר חשוב הוא מאוד. וד' יקבל תפילתנו ברצון, וירחם על עמו ישראל, ויוציאנו מאפלה לאורה. ובא לציון גואל במהרה אמן.
נאום הדוש"ט באהבה רבה ובכבוד רב, הצעיר בישראל עזרא עטייה.