תגלית היסטורית, פרסום ראשון: אוסף נדיר של [3] טלגרמות שנשלחו משנחאי לעולם החופשי ועוסקות בהצלת בני הישיבות בשנחאי בשנות השואה. שנחאי-שטוקהולם, [ראשית שנות ה'ת"ש] 1943-1944.
בטלגרמות ההיסטוריות מוזכרים גדולי העולם, חסידים כליטאים, שההשגחה העליונה הובילה אותם לשנחאי ובשנים שאחרי השואה קוממו במו ידיהם את עולם התורה והחסידות. ביניהם: הגר"ח שמואלביץ', הגר"ש וולבה, האדמו"ר מאמשינוב ועוד.
* טלגרמה מספר 1:
בקשה מיוחדת עבור '12 רבנים' הלומדים בשנחאי: (בתרגום חופשי) "נא לשלוח סכום מיוחד עבור 12 תלמידים: יששכר, קלעצקי, ראובן, [אדמו"ר] מאמשינוב, ניימן [אחים ניימן שלמדו ביח"ל], [ר' מרדכי מנחם] שוואב, [רק לייב] מאלין, קאזאק, עוד שלושה. כל השאר יקבלו סכום רגיל. להוציא מחב"ד". החותם הוא: "מאיר מן" [לא הצלחנו לזהותו].
ראוי לשים לב למילים המופיעות בסיום המברק "להוציא מחב"ד", האם הן רומזות להפליית תלמידי ישיבת חב"ד? טענה שאנשי חב"ד התלוננו בשעתו על קיפוח מטעם ועד ההצלה, והוכחשה בנחרצות. ייתכן שבמברק שלפנינו נמצאה אסמכתא לכך!
==============
* טלגרמה מספר 2:
מאת הגאון רבי חיים שמואלביץ. מברק מתאריך יוני 43', בו מודיע הגר"ח שמואלביץ שכל תלמידי הישיבות לומדים תורה בשקידה עצומה ובהתלהבות. רבי חיים, שבאופן רשמי טיפל בעניינים הכספיים של כל הישיבות בשנחאי, פונה ליהודי ארגנטינה שעזרו רבות בתרומות עבור וועד הצלה, ומעדכן אותם על הנעשה בשנחאי. וז"ל:
"כל הישיבות, גם עכשיו [היינו בתקופה שהמצב הביטחוני החמיר] לומדים בשקידה ובהתלהבות. ואנחנו צריכים באופן דחוף עזרה כספית עבור: ישיבות: קמניץ, טעלז, ועוד יותר נחוץ עבור ישיבות: חב"ד, בית-יוסף [נאווארדוק]; כולל קובנה; ישיבת ראדין ו'בית יעקב' ".
ראוי לשים לב לנקיות העצומה והמפורסמת של הגר"ח שמואלביץ, המבקש תמיכה עבור כל הישיבות בשנחאי – חב"ד, קמניץ, טלז, כולם. אבל עבור ישיבתו שלו – ישיבת מיר, שבוודאי סבלה לא פחות מהישיבות האחרות, הוא אינו מבקש מאומה!
==============
* טלגרמה מספר 3:
מאת הגאון רבי שלמה וולבה. מברק מחודש נובמבר 44', בו פונה הגר"ש וולבה שהיה אז ראש וועד הצלה בסניף סטוקהולם (בירת שוודיה), אל הקהילה היהודית במונטבידאו (בירת אורוגואי) ומזעיק עזרה כספית עבור כמה יחידים: הטלגרמה מיועדת לרבנים מילבסקי וגרוזובסקי. הכוונה לרבי אהרן מילבסקי רבה של בית הכנסת 'ועד העיר' ואשר הוסמך ע"י שני גדולי הדור – רבי חיים עוזר והרב א"י הכהן קוק, ופעל רבות למען חיזוק הדת בעיר.
בטלגרמה מפרט הרב וולבה: "אשתו של [הרב שמואל דוד] וורשבצ'יק [לימים 'ראש ישיבה' בישיבת רבנו יעקב יוסף] חולה מסוכנת. אחד בשם ראשלברעק חולה זה כבר זמן רב. נא ליצור קשר עם [הרב אהרן] קולטר. ונא להשיבני דבר בכל מקרה. ומוסר ד"ש מאחד בשם Pantol".
[3] מברקים, גדלים שונים.
מצב כללי טוב-טוב מאוד.
הרקע למכתבים, מאת ההיסטוריון הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינרס':
ב-23 באוגוסט 1939 חתמו ריבנטרופ ומולוטוב, שרי החוץ של גרמניה ובריה"מ, על הסכם אי-התקפה ביניהן ועל תיחום אזורי האינטרסים שלהן באירופה המזרחית. כעבור שבועיים מהחתימה פלשו הגרמנים לפולין, ממערב; והרוסים לפולין, ממזרח. בהסכם נקבע ש'ליטא' תהיה בתחום ההשפעה הסובייטי, ואכן באמצע קיץ 1940, סופחה כל ווילנא לסובייטים. עם כיבוש פולין החלה בריחה המונית של יהודייה לליטא, עשרות אלפי פליטים השתקמו בליטא; בתוכם היו כמה אלפי מבני הישיבות, כהוראת רבי חיים עוזר שכל ישיבות ליטא יגיעו לווילנא, בה שרר אז שלטון זמני של ממשלת ליטא.
כעבור זמן מה הבהירו השלטון הסובייטי שעל הפליטים [ולא אזרחי ליטא] לחפש מקום מקלט חלופי. ורבים מהם, ובהם רוב תלמידי הישיבה ובני משפחותיהם הצליחו להגיע, בראשית 1941 ליפן, וביקשו להתיישב בשנחאי. שהייתה תחת שליטה עצמאית.
ואכן לאחר השתדלות רבה עם אנשי הקונסוליה ההולנדי והיפני, הצליחו בחורי הישיבה לעזוב את ליטא בדרכם ליפן. מחודש ינואר 1941 יצאו כמה קבוצות של לומדי ישיבה מווילנא לעיר הנמל היפנית 'קובה', שם התאספו מאות פליטים. גם בגלותם החדשה המשיכו הבחורים עם לימודם, בסיוע הג'וינט ו'וועד ההצלה' בשווייץ ובאמצעות מוסדות יהודיים בארגנטינה. לקראת הקיץ, כשבעה חודשים אחרי שהגיעו לקובה, התברר לשלטונות היפניים שאין לאותם אנשים חסרי-בית שום מקום להגר אליו. מאמצי ההגירה פסקו לגמרי, נוכח השערים הנעולים של ארצות החופש. באותו זמן כבר היו ההכנות להתקפה על 'פרל-הרבור' בעיצומן, והחשדנות כלפי ה'לבנים' הגיעה לשיאה; ובפרט כלפי פליטים יהודיים, המקיימים קשרים הדוקים עם אחיהם בארה"ב, וכל הכספים לקיומם מגיעים משם! הרי הם עלולים לעסוק בריגול, ולהעביר לארה"ב מידע חיוני על המתרחש ביפן! ואכן אחרי זמן מה העבירו היפנים את התלמידים יחד עם פליטים יהודים נוספים מקובה ל'שנחאי' שהייתה אז בשליטתם.
מעמדה של שנחאי
באמצע המאה ה-19 החתימו מעצמות העולם את ממשלת סין על הסדר מעמד מיוחד להשאיר ולהקצות שטחים מיוחדים למעצמות זרות. בעקבות הסכמים אלה הייתה העיר מחולקת לשלושה רבעים: הסיני, הצרפתי והבינלאומי (The International Settlement), שנוהל ע"י המועצה העירונית של שנחאי, והיה בשלטון של אחת-עשרה מדינות, ובכללן ארה"ב, בריטניה ויפן. כבר מאמצע שנות ה-30 מליל הבדולח בגרמניה והאיינשלוס באוסטריה, פתחה יפן את שערי שנחאי בפני הפליטים, והחלו גלים של פליטים עד שנחאי הרחוקה והתיישבו ברובע הבינלאומי. כך שהייתה מקום מקלט לפליטים יהודים מאירופה. ויהודים עשירים שגרו באזור הושיטו את ידם כדי לעזרם בקליטה.
החרפת המצב עקב הכיבוש הנאצי
משנת תש"א הוחמר המצב הכלכלי של היהודים, בעקבות תגבור זרם הפליטים, שגרם להאמרת מחירי הדיור ולחשש מפני תחרות בשוק העבודה. המקומיים, הם גויים וגם היהודים, דרשו להגביל את ההגירה. עקב כך עשירי הקהילה היהודית הפסיקו את עזרתם הכלכלית. והחסר מילא הג'וינט. החרפה כלכלית נוספת הייתה בחודש כסלו באותה שנה, עם כניסתה של יפן למערכה מול ארה"ב. בתוך זמן קצר איבדו יהודים רבים, שהיו עובדים בחברות בריטיות ואמריקניות, את מקום עבודתם. הקשר אם מוסדות הרווחה בארה"ב נותק. היהודים העשירים המקומיים בשנחאי, רובם היו אזרחים בריטים, ונכלאו כאזרחי אויב. ולג'וינט היה קושי רב לשלוח כסף וחבילות לאזור. בדיוק בתקופה הקשה הזו הגיעו הבחורים לאזור [סיפור תלאותיהם סופר בבמות שונות לדוגמה: הרב א"י הרצמן, נס ההצלה, ירושלים תשל"ו, הרב יחזקאל לייטנר, מבצע הצלת התורה, ירושלים תש"ן; הרב דוד אברהם מנדלבוים, גיבורי חי"ל; הזריחה בפאתי קדם, ב"ב תשנ"ט; כת"ע אורייתא, כב (תשע"ח)].
וועד ההצלה
עם פרוץ המלחמה ייסדו גדולי הרבנים בארה"ב את 'וועד הצלה', שבהתחלת דרכו נועד להצלת בני הישיבות מהשואה באירופה. מטה ה'וועד' היה בניו יורק, אך על מנת לתעל את פעילות ה'וועד' גם לרחבי אירופה, הקימו סניפים בגרמניה, צרפת ושווייץ. מטרתו הראשונית שלו הייתה גיוס כספים על מנת לתמוך ברבנים ותלמידי הישיבות שנאלצו להימלט מפולין לווילנא. מטרתו המנית: לארגן את ההגירה ההמונית הצפויה של אותם תלמידי ישיבות אל אמריקה ולעוד מדינות חופשיות.
עם היוודע מצבם הגרוע של היהודים בשנחאי אצל יהודי ארה"ב, החלו באופן קדחתני להתרים עבורם; והחלו לספק כספים ואספקה אליהם. מי שעמד בראש המתרימים בניו יורק היה הגאון ר' אברהם קלמנוביץ.
עסקן נוסף בוועד הצלה היה ר' שלמה וואלבה הצעיר. הוא היה יליד וחניך ישיבות ברלין, אבל משנת תרצ"ד עבר לישיבת מיר ונקשרה לאסכולת הישיבה. בשנת תרצ"ח עזב את הישיבה, ועבר לסטוקהולם והחל שם בהרבצת תורה. עם פרוץ המלחמה נתמנה לנציג של וועד הצלה. בתפקיד זה השיג מהקונסול ההולנדי בשוודיה אלפי וויזות לבני הישיבה, כן העביר סכומי כסף גדולים לבני הישיבה בשנחאי. בלוט זה נחשף לראשונה תיעוד על פרשת ההשתדלות שלו, בשלחו טלגרמת-אזעקה למונטווידאו בירת אורגוואי.
תנועת 'אגודת ישראל' באמריקה ואגודת הרבנים האורתודוקסים של ארה"ב וקנדה, שלחו בקיץ תש"א בקשה לג'וינט לפעול לקליטת 1,000 פליטים מפולין, רובם בחורי ישיבה, וליישבם בשנחאי נפרד מהפליטים המצויים בה, מאחר שקיימים ביניהם הבדלים בהשקפה ובאורח-חיים. בעקבות הלחצים שהופעלו, הסכים הג'וינט לעזור להם להגר לשנחאי, והם הגיעו לשם בסוף חודש אב תש"א. כאן היו עתידים רוב הפליטים, ובניהם תלמידי הישיבות, לעשות א חמש שנים הבאות – עד לסיומה של המלחמה.
באותם ימים הייתה במקום זרימה גדולה של פליטים מאירופה, שהחלה כבר עם עליית הנאצים שמונה שנים קודם לכן. בס"ה היו במקום למעלה מ-25,000 פליטים יהודים, כאשר 20,000 מהם יוצאי גרמניה ואוסטריה, שרובם ככולם היו רחוקים מהדת.
כאמור, העברתם וכלכלתם של תלמידי הישיבות בשנחאי מומנה מכספי הג'וינט וכן מכספי 'ועד הצלה הרבני בשוויץ ובארה"ב, שהוקם באותה העת במטרה לעזור לתלמידי הישיבות ולראשיהן, שנמלטו מפולין. פעילות ועד ההצלה למען הפליטים התעצמה משהצטרפו להנהגתו רבי אברהם קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר ורבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת קלצק שהגיע לחופי ארה"ב חודשים אחדים לפני זה.
מבנה הישיבה בגיטו בשנחאי (תש"ה), חתך בני הישיבות: באופן כללי היו שלוש קבוצות של תלמידי ישיבות, שהתגלגלו בדרך-לא דרך עד לשנחאי – הלא המה: ישיבת מיר שגלתה לשנחאי עם ראשיה, ראש הישיבה: רבי חיים שמואלביץ, והמשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין. בנוסף להם, הייתה גם קבוצות חסידיות: קבוצה לא קטנה מישיבת חכמי לובלין בראשות רבי שמעון שלום קאליש הרבי מאמשינוב, וגם קבוצה של תלמידי 'תומכי תמימים' (חב"ד), שהיו תחת חסותו של הגאון רבי מאיר אשכנזי רבה של שנחאיי, וגם הם התייעצו עם הרבי מאמשינוב. כמובן שלבחורי הישיבה היה קשה מאוד לשרוד שם, קושי לא רק נפשית, בשל הריחוק, אלא גם מבחינה גשמית. הם נזקקו לעזרה גשמית לקיום יום-יומי. ברבות הימים, המצב החריף, המלחמה גרמה לבעיות כלכליות חמורות, ולא היה מי שיסייע לתרום עבורם. במספר: מדובר בכאלפיים בחורים מול 18,000 פליטים יהודים לא חרדים.
המצב החריף עוד, בכך שבחודש כסלו תש"ב כבשו היפנים את העיר שנחאי, ויהודי העיר מצאו את עצמם תחת שלטון פרו-נאצי. כמובן שגברה חששם פי כמה וכמה. בשלהי השנה הניחו הנאצים לפני ראשי העיר, תוכנית-פעולה של השמדת היהודים; להכניס אותם לתוך גיטו ושם להשמידם. בדרך נס, תוכניתם לא יצאה לפועל, אולם הוטלו עליהם גזירות קשות. המצב הלך והחמיר ורבים מהפליטים הכלליים הגיעו לסף רעב.
כעבור שנה, הוכנסו לגטו הפליטים היהודיים, ובכללם תלמידי הישיבה. הם קבלו דרכונים מסומנים בפס צהוב, אך לא נצטוו לענוד סימון שיעיד על יהדותם. פרט לקביעת תחומי מגוריהם לא הוטלו עליהם מגבלות אחרות. לאחר כניעתה ששל יפן באביב תש"ה עדיין לא הייתה אפשרות לצאת משנחאי בגלל קשיי תחבורה. קבוצות קטנות הצליחו לצאת אך רוב תלמידי הישיבות נאלצו להמשיך ולשבת במקום עד חורף תש"ז. רובם יצאו לארה"ב, וחלק עלו לא"י יחד עם ר' חיים שמואלביץ, ושיקמו את ישיבת מיר בשכנות 'בית ישראל' בירושלים.
