מסמך היסטורי רב-הוד: 'תקנה ירושלמית' לא נודעת – חתימות נדירות במיוחד של גדולי גאוני הדורות שקמו בעם ישראל
מסמך ציבורי אותנטי: הטלת מס על העולים לארץ ישראל, שיינתן לטובת אחזקת הישוב היהודי בעיר הנצח ירושלים. חתומה בעצם כתב יד קודשם של ראשי אבירי ואדירי התורה בארץ ישראל באותה העת, אשר את גודל השפעתם על פני הדורות לא ניתן לאמוד. ירושלים, לסדר "תקריבו את קרבנכם" – חודש אדר שני, שנת "יתהלל המתהל"ל" לפ"ק [תק"י 1750].
בראש התקנה מספרים הרבנים בכאב על יהודים עשירים העולים לירושלים ואוכלים ושותים ורוכשים מיני דברים בפיזור ממון, ועקב כך גורמים לעליות מחירים והפקעת שערים, דבר המקשה מאוד על מצבם העגום בלאו הכי של בני ירושלים. הרבנים מעידים כי "אין לאל ידם [של בני ירושלים] ואפי' לפרנס עצמם, ומה גם לפרנסת העניים והאביונים דמהדרא אפתחא בכל מעלי יומא דשבתא, כמו מאה נפשות…". בשל כך קובעים הרבנים תקנה חדשה לתועלת הציבור: על העולים משלושת הערים המרכזיות – קושטא, שאלוניקי ואזמיר, לשלם סך עשרה גרושים לקופת הקהל, אשר יינתן בירושלים עצמה או בערים הנזכרות לידי פקידים שימונו לצורך זה. התקנה חלה בין על העולים "ליזיארה" – היא נסיעה לצורך עליה על קברות הצדיקים וחזרה לאחר מכן, ובין על הרוצים "לקבוע דירה" בירושלים. כמו כן ישנו מדרג תשלומים: איש, אשה פנויה, אשה נשואה וילדים הסמוכים על שלחן אביהם.
על התקנה חתומים בעצם כתב ידם ארבעה-עשר מגדולי הדורות שקמו בעם ישראל:
הגאון האדיר רבי יצחק הכהן רפפורט אב"ד איזמיר בעל ה'בתי כהונה', ה'ראשון לציון' האשכנזי היחיד.
המקובל הקדוש בעל המופתים רבי גדליה חיון מייסד ישיבת המקובלים 'בית אל', רבו של ראש המקובלים הרש"ש הקדוש, ושל הגאון רבי גרשון מקיטוב גיסו של הבעש"ט.
הראשון לציון רבי אברהם בן אשר , יצא לשליחות ביחד עם רבי יצחק זרחיה אזולאי אבי החיד"א.
הראשון לציון רבי רפאל משה בולה בעל 'גט מקושר', נשיא ישיבת 'נוה שלום'.
הגאון רבי יונה נבון בעל 'נחפה בכסף', ראש ישיבת 'כנסת ישראל', רבו של החיד"א.
הגאון רבי יוסף בכ"ר אהרן ן' חסון בעל הבית המלך'.
הגאון רבי דוד יקותיאל הכהן , מהמסכימים על הספר 'ראשון לציון' לרבינו הקדוש רבי חיים בן עטר.
הגאון רבי נסים ברכה , חותנו של החיד"א.
הראשון לציון רבי רפאל מיוחס בכ"ר שמואל בעל 'פרי האדמה'.
הראשון לציון רבי ישראל יעקב אלגאזי בעל 'שלמי חגיגה'.
הגאון רבי יהודה ב"ר עמרם דיוואן בעל 'חוט המשולש', דודו של איש המופת רבינו עמרם בן דיואן.
הגאון רבי אליהו רולו .
הגאון רבי מאיר בכה"ר שבתי בנבנשתי .
הגאון רבי אברהם אלחדף .
במסמך זה ישנם פרטים ייחודיים רבים ההופכים אותו ליחיד ומיוחד:
* שטר זה אינו ידוע כמעט לחלוטין. מצוי רק אזכור לתקנת פקידי קושטא בענין זה. נוסח התקנה המקורית של חכמי ירושלים אינו מוכר אף לא מהעתקות מאוחרות, ואינו נזכר ב'ספר התקנות' הנודע.
* למיטב בדיקתנו, חתימות ידם של שני הרבנים הראשונים – רבי יצחק הכהן רפופורט ורבי גדליה חיון, לא הופיעו מעולם במכירות פומביות והנן נדירות באופן מיוחד.
* עצם חתימתם של שני הרבנים הנ"ל יחדיו היא נדירה עוד יותר, שכן רבי יצחק הכהן חזר לירושלים רק שנה קודם לכן (בשנת תק"ט), ואילו רבי גדליה נפטר חודשים ספורים לאחר מכן (חודש אב תק"י).
* חמישה מהחותמים שימשו במשרת ה'ראשון לציון' בזה אחר זה, בין השנים תק"ט-תקל"ב.
* חמישה מהחותמים הנם מהמסכימים על הספר 'ראשון לציון' לרבינו בעל ה'אור החיים' הקדוש.
* רוב ככול החותמים הם מרבותיו, ידידיו או בני משפחתו של מרנא החיד"א.
ה'תקנות' הירושלמיות היו לשם דבר, ולעיתים נחשבו כמעט כהלכה פסוקה. הן נקבעו על ידי חכמי העדות השונות לאורך השנים, ועסקו במכלול תחומי החיים. ישנה התייחסות מיוחדת להתעסקותו של רבי יצחק הכהן בענייני התקנות. וכך כותב הראשון לציון רבי משה מרדכי מיוחס: "שכך היה מעשה פעה"ק ירו' תובב"א בבא הרב המופלא ריש מתא ר' יצחק הכהן מאיזמיר שנת תק"ט, והוא היה אחד מרבני עיר הקדש מקודם לכן והלך לאיזמיר וישב שם מ' שנה וחזר. ובחזרתו ביקש פנקס ההסכמות (-התקנות) הידוע לו בעה"ק ולא נמצא. ואז פרסם כמה הסכמות שהיה בקי בהן ולא רצה לחדש…" (ברכות מים דף פ"ה ע"א).
[1] דף נייר כתוב לרוחבו, 46X19 ס"מ בקירוב. מאחור נרשם בכתב יד מאוחר: "תקנה מש' "המתהל"ל", וצ"ל [-וצריך לעיין] בס' התקנות אם לא נדפס" לצד הערה זו מופיע רישום בדיו אחר: "לא נדפס".
מצב בינוני-טוב. חסרונות בראש הדף עם פגיעה במספר תיבות. השוליים הושלמו בנייר עתיק. סימני קיפול. דהיית דיו קלה. כתמים.
———————————————– —-
ביוגרפיה:
הראשון לציון רבי יצחק הכהן רפפורט בעל ה'בתי כהונה' [תל"ט-תקט"ו], אב"ד איזמיר וירושלים, מחשובי פוסקי הדורות. בימיו אבד פנקס התקנות של ירושלים, ובעל ה'בתי כהונה' כתבן מחדש מזיכרונו. דבריו הם המקור לכך שבארץ ישראל המנהג הוא כדעת הגאונים בזמן בין השמשות שלא כדעת רבינו תם. תשובה מפורסמת נוספת שלו עוסקת בעליית הכהנים לקברי צדיקים. תשובה זו הייתה הראשונה שנדפסה שעסקה באופן נרחב בסוגיה זו, ודבריו מצוטטים בספרי הפוסקים שאף סמכו עליהם.
מוצאה של משפחתו היה מלובלין שבפולין, אולם הבתי כהונה נולד כבר בירושלים ואת תורתו קיבל מאת רבי חזקיה די סלוה בעל הפרי חדש ואותו ראה כרבו המובהק. כפי שהוא כותב בהקדמה לבתי כהונה: "מורי ורבי בעל פרי חדש זלל"ה, ומושב יקרו בשמים ממעל, אל מול פני המנורה ונהורא עמיה שריא… כל ימי חייו של רבינו לא מנעתי עצמי מבית המדרש אפילו שעה אחת משעה שהכהנים נכנסין בעלי תריסין…"
בהיותו כבן שלושים נשלח כשד"ר לערי טורקיה והבלקן, שם הוצעה לו משרת הרבנות באזמיר. במשך כשלושים שנה כיהן הבתי כהונה כאב"ד איזמיר, ולעת זקנתו שב לירושלים בה מונה למשרה הרמה ביותר כאב"ד העיר וה'ראשון לציון'. הבתי כהונה היה ככל הנראה הרב האשכנזי היחיד מאז ומעולם שכיהן כ'ראשון לציון'.
בין תלמידיו נמנו מגדולי הדור: הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שמזכירו רבות בחיבוריו ומכנהו "מורינו הרב בתי כהונה", רבי ישראל יעקב אלגאזי, רבי חיים אבולעפיה (השלישי), רבי מסעוד חי רוקח (בעל "מעשה רוקח" על הרמב"ם) ועוד רבים.
המקובל האלוקי רבי גדליה חיון [נפטר בשנת תקי"א], מקובל אלוקי ו"בעל מופת". רבו וחמיו של גדול המקובלים רבי שלום שרעבי (הרש"ש). ייסד את ישיבת המקובלים "בית א-ל" בירושלים בשנת תצ"ז, ועמד בראשותה עד לפטירתו בשנת תקי"א, אחריו כיהן בראשות הישיבה חתנו הרש"ש.
החיד"א, שהיה סמוך לזמנו ולמד בישיבתו, מתאר אותו בהערצה גדולה ומכנה אותו בתואר "קדוש" – תואר השמור ליחידי סגולה שחיו חיי קדושה ופרישות. כמו כן תיאר אותו כ"בעל מופת", שתפילותיו היו נענות "היה חסיד מופלג מאד, ומתפלל על החולים, וזמנין [לפעמים] דלחולה אומרים לו בחלום שניצול בעבור תפילת החסיד זי"ע" (שם הגדולים, מערכת גדולים, אות ג').
גדולי דורו הזכירוהו בסילודין. בספר תולדות חכמי ירושלים (ח"ג פ"א סימן ה), מופיע בשם רבי יצחק פראג בשם זקני ירושלים: "הרב הקדוש רבי גדליה ז"ל נפלאים מעשיו ואמרו עליו שדבריו עשו רושם תמיד בשמים ופעם אחת כאשר היה חורב על הארץ ומטר לא נתך ארעה עד שנחרבו ונתרוקנו כל הבורות והמעיינות וכל העם עמדו בתפלה ותחנונים והרבו תענית וצדקה ולא נענו נתאספו כולם בבית הכנסת עם טפם ועולליהם ובאו ועמדו על פתח בית הרב ז"ל שיתפלל בעדם שישלח ה' מטרות עז על הארץ והילדים שוררו אבא תן לנו מטח אף הוא התמלא בבכיה עצומה ועמד ואמר רבונו של עולם עשה למען אלו דלא ידעו בין אבא דיהיב מטרא ובין אבא דלא יהיב מטרא על דרך שספרו רז"ל במסכת תענית ותיכף התקדרו השמים בעבים ומטר סוחף וגשם רב ירד על הארץ ויודו לה' חסדו" עד כאן לשונו.
גם הרב הקדוש רבי גרשון קיטובער גיסו של מרן הבעל שם טוב זיע"א, שלמד בישיבתו, מזכירו באחד ממכתביו שזמנו בערך שנת תק"ז (נדפס בספר אור כי טוב עמוד ל"ט): "הלכתי לבית המדרש של מו"ה גדליה חיון".
הראשון לציון רבי חיים אברהם רפאל בן אשר [לפני ה'תע"ד-תקל"ב], אב"ד ירושלים והראשון לציון. מקובל אלוקי וראש ישיבה. פרטים ביוגרפיים רבים אודותיו חסרים. הוא חתום על שטר ההתקשרות הראשון של ישיבת המקובלים בית אל, ועל "תקנת הרווקים" (1749) של רבני ירושלים, בה נקבע כי אסור לרווק ללון בירושלים.
על מצבת קברו נחקק: "מצבת קבורת ארץ אחד המיוחד, עיר וקדיש, קדושה ראשונה, ראשון לציון, ממנו יתד ממנו פנה, הוא הראש ריש מתיבתא, הרב המובהק המקובל האלקי דומה למלאך ה' צבאות כמוהר"ר חיים רפאל אברהם ן' אשר".
הראשון לציון רבי רפאל משה בולה בעל ה'גט מקושר' [נפטר בשנת תקל"ג], מגדולי הדורות בתקופת המהרי"ט אלגאזי. כיהן כאב"ד ירושלים והראשון לציון. בצעירותו שימש כרב באנקונה שבאיטליה. עלה לארץ ישראל, שם כיהן כראש ישיבת "נוה שלום", לאחר רבי ישראל יעקב אלגאזי. בשנת תק"ל חתם על איגרת שליחותם של ר' יום טוב אלגאזי ור' יעקב חזן.
בשנת תקי"ב (1752) יצא כשד"ר היישוב הירושלמי לטורקיה. במהלך שהותו בה הדפיס בקושטא את ספרו הראשון, קובץ הדרשות "חיי עולם". בשנת תקכ"ז הדפיס בקושטא את ספרו "גט מקושר", ספר זה הקנה לו פרסום נרחב גם בעולם התורה באירופה וזכה לשבחים רבים מחכמי דורו.
בספרי התקנות שהתקינו והנהיגו רבני ירושלים מצאנו תקנות ואזהרות שונות עליהם חתם רבינו זצ"ל. ביניהן (דף מא ע"א) 'תקנת הרווקים' האוסרת על בחורים רווקים ללון בתחומי העיר ירושלים. בנו הוא רבי שלמה בולה בעל ה'לחם שלמה'. חתנו היה רבי יום טוב אלגאזי, מדייני בית דינו, ויורשו בתפקיד הראשון לציון.
המקובל האלוקי רבי יונה נבון בעל ה'נחפה בכסף' [תע"ג-תק"כ], תלמיד חבר של האור החיים הקדוש, ורבו המובהק של החיד"א המכנהו (בהקדמתו לספר נחפה בכסף): "חסידא קדישא המקובל האלוקי ראש ישיבה ואב"ד מורי הרב המובהק האמיתי". ובשם הגדולים כותב עליו החיד"א: "וכמעט לא הניח פסקן כמותו בכל גלילותינו והיה חסיד ומקובל".
רבי יונה שימש כראש ישיבת מדרש כנסת ישראל שייסד האור החיים הק' בירושלים. בין תלמידיו נמנים שניים מגדולי הדור: הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) והרב יום טוב אלגאזי. הוא הרגילם מגיל צעיר לכתוב תשובות בהלכה והיה בודק ומעיר את הערותיו.
הוא חתום על מספר תקנות בירושלים כמו מלבושי הנשים, ובשנת תקי"ד (1754) איסור המשחק בקלפים. ספרו 'גט מקושר' יצא לאור בליוורנו, לאחר מותו, בשנת תכ"ב (1762) ע"י בנו החכם אפרים נבון, ותלמידו מרן החיד"א. חלק ב' של ספרו 'נחפה בכסף' יצא לאור בקושטא, לאחר מותו, בשנת תר"ג (1843).
רבי נסים ברכה, מגדולי חכמי ירושלים וחמיו של החיד"א, המזכירו בתארים: "ציץ הזהב נזר הקדש החכם השלם הדיין המצוין". נמנה בין חכמי ישיבת נוה שלום בירושלים, ומחברי בית דינו של הבתי כהונה. חתום על תקנות ירושלים האוסרות על משחקי קלפים ועל יציאת נשים לרחוב ללא רעלה. בשנת תקי"ח הסכים על כמה מחבורי רבני דורו, ביניהם שער יוסף לחיד"א, חיי עולם לר"מ בולא ועוד.
הראשון לציון רבי רפאל מיוחס בכ"ר שמואל [תנ"ה-תקל"א], צדיק מלוב"ן ובעל מופת. ראשון המסכימים על ספר 'אור החיים' הקדוש. כיהן כראש ישיבת בית יעקב פרירה. מחבר הספרים פרי האדמה, מזבח אדמה ומנחת ביכורים.
בלידתו נקרא גם בשם "מיוחס" בתור שם פרטי, ועם הכינוי "בכור" כפי שהיה נהוג אז כסגולה לשמירה. לימים חלה והוסיפו לו את השם "רפאל" ומיני אז השתקע מעט השם הפרטי מיוחס. אמנם כיון ששמו היה גם "בכור" לקח רבינו כינוי זה והשתמש בו בהשמטת האות ו' לכבוד אביו רבי שמואל והיה חותם רפאל מיוחס בכ"ר (בן כבוד רבי) שמואל ולכן לעיתים השמיט את הר"ת וחתם "בכר".
נודע כבעל מופת עצום ובספרו הוא מספר על נס שארע לו כאשר נשבה בידי שודדים: "ובא אחד והכה אותי על צוארי בחרבו. ומה' היתה זאת וזכות אבותי הקדושים זי"ע עמדה לי, כי נשברה החרב לשנים. וכמו כן עשו כל התשעה, וחרבותם תשברנה. ואני העני – לא הרגשתי, כי נעשה צוארי כאבני שיש…". לאחר מכן התרחשה לו קפיצת הדרך "ובתוך רגע הגעתי לעיה"ק ירושלים". יום ההצלה נקבע על ידו ליום משתה ושמחה, וחלק מצאצאיו נוהגים בו עד לימינו.
מפורסם הסיפור המרעיש אודות קהילת הקראים בירושלים, שהייתה בימיו אחד ממעוזי הקראים ורבינו קללם קללה נמרצת שלעולם לא יגיע מספרם בירושלים לכדי מנין אנשים. לא חלפו ימים מועטים, ומתו מעדתם אחד אחר השני עד שנותרו מהם פחות מעשרה גברים. קללתו רדפה אותם גם אחר פטירתו, עד עצם היום הזה. כך היה למשל בשנת תקצ"ז, עת התארגנה קבוצת קראים מחצי האי קרים לעלות בחזקה לירושלים, ועד שהגיעו לחומות העיר לקו בני העדה הקראית במגפה שפרצה בתוך העיר, ושוב לא נותרו מהם עשרה.
הראשון לציון רבי יעקב ישראל אלגאזי [ת"מ-תקט"ז], מרבני איזמיר, ומגדולי החכמים והמקובלים בירושלים. שימש כראשון לציון משנת תקט"ו [1756] ועד לפטירתו, ובנו המהרי"ט מילא את מקומו. החיד״א בן זמנו הפליג בשבחו ויכנהו בשם, "הרב החסיד אב״ד ור״מ בעיה״ק ירושלים חסידא קדישא צדיק וענו". בהיותו באיזמיר הביא לדפוס את הספר הקבלי חמדת ימים, אשר לא נודע מי חיברו, ויש המייחסים אותו לרבי ישראל יעקב עצמו.
למד בישיבת המקובלים בית אל והיה מראשיה. בין רבותיו היו רבי חיים אבולעפיה (בעל 'עץ החיים') ורבי יצחק הכהן רפפורט (בעל 'בתי כהונה'). שימש כראש ישיבת 'נוה שלום ברית אברהם' שבה למדו גדולי חכמי ירושלים, והיה חבר בבית דינו של הרב אליעזר נחום. החיד"א ספד לו. חיבר ספרים רבים, ביניהם: 'שלמי ציבור', 'נאות יעקב', 'מענה לשון', 'אמת ליעקב', 'ארעא דרבנן' 'קהילות יעקב', 'מגיד דבריו ליעקב' ועוד.
רבי יהודה דיואן [תמ"ב בערך – תקי"ב], מגדולי חכמי ארץ ישראל, כיהן בכהונות הרמות ביותר בערי הקודש, ראש הישיבה בצפת (תצ"ז) וחבר בית הדין בירושלים (תק"א) של הראשון לציון חכם ניסים משה מזרחי בעל ה'אדמת קודש'.
היה תלמידו של חכם יעקב בן דוד הכהן, ונשא לאישה את בתו. יצא לערי פרס בשליחות שלושת ערי הקודש ושהה שם כמה שנים. בספרו 'החוט המשולש', שופך אור על חייהם של יהודי פרס, בין היתר מביא דרשות שנשא כמו הדרשה שנשא בשנת תע"ג (1703), בפרשת בשלח, בעיר המדאן, ושאלות שנשאל בעיר כאשאן. מפני רדיפת המושלים בחר להישאר זמן מה בארם צובא ולאחר מכן חזר לירושלים.
בשנת תק"א (1741) התמנה לדיין בבית דינו של הראשון לציון חכם נסים חיים משה מזרחי מחבר הספר 'אדמת קודש', וחתום עימו על כמה תקנות יחד עם חכמי ירושלים. בשנת תק"ב (1742) חתם עמו ועם חכם אליעזר נחום בשם חכמי ירושלים על הסכמת הספר 'צח ואדום', לחכם המקובל רפאל טריווש.
ספריו: 'זבחי שלמים' (קושטא תפ"ח), ו'החוט המשולש' (קושטא תצ"ט), בהם הוא מביא מחידושיו, ומחידושי רבו וחותנו, חכם יעקב הכהן, ומחידושי אביו חכם דוד הכהן. אחיינו הוא בעל המופת רבי עמרם דיוואן מגדולי רבני חברון. (ראה: אוצר הרבנים רשומה: 6904; תולדות חכמי ירושלים, חלק ג, עמ' 60; יהודי המזרח בארץ ישראל, עמ' 216).
