כתרה של תורה – כרוז מודפס ובו מכתביהם של רבני ועסקני ירושלים אל הגאון האדיר רבי אברהם יצחק הכהן קוק, בבקשה ודרישה שיטול על שכמו את משא הרבנות בירושלים, ומכתבו החוזר של הראי"ה קוק ובו הוא חוזר בו מהתנגדותו, והוא מקבל על עצמו את הרבנות. ירושלים, כסליו תר"פ [1919].
כרוז בעל חשיבות היסטורית עצומה, ששינתה את פני הישוב היהודי כולו, בירושלים בכלל ובארץ ישראל בפרט.
על המכתב חתומים רבנים ואישי ציבור חשובים, מסלתה ושמנה של ירושלים: תלמידו הנודע ר' יעקב משה חרל"פ, ר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי ראש ישיבת 'עץ חיים', הפוסק הירושלמי ר' צבי פסח פרנק, ר' שמעון צבי הורוויץ ור' חיים יהודה ליב אויערבאך ראשי ישיבת המקובלים 'שער השמים', ר' זרח עפשטיין ור' שמחה וינוגרד ראשי ישיבת 'תורת חיים', ועוד רבים.
מינוי הראי"ה קוק לרבה של ירושלים, גרם לפרץ אדיר של רגשות: שמחה נלהבת מצד אוהביו, לצד מחאות וגינויים חריפים מצד מתנגדיו. רבנותו של הראי"ה קוק בירושלים והשלכותיה, הוא אחד המאורעות הכי מטלטלים ומסעירים בישוב היהודי בארץ ישראל, שהשפעותיו הרחבות ניכרות ומורגשות עד עצם היום הזה.
כרוז נדיר ביותר. אינו בספריה הלאומית. סביר להניח שרוב העותקים הושמדו ונקרעו בידי מתנגדיו של הראי"ה!
[1] דף נייר. 50X31 ס"מ.
מצב טוב מאוד.
רקע היסטורי :
בחודש תמוז תרע"ד יצא הרב קוק לחו"ל כדי להשתתף בכנסיה הגדולה אשר תוכננה להתקיים בגרמניה בשלהי השנה. בחודש אב פרצה המלחמה, והוא נתקע באמצע הדרך. הוברח לשווייץ ושהה שם עד חורף תרע"ו, אז הגיע לאנגליה והתמנה לרבה של קהילת מחזה"ד שבלונדון. עם סיום המלחמה, ירושלים נותרה פצועה ושסועה וללא מנהיג רשמי, נמנו וגמרו הרבנים המתונים בירושלים שאין מנוס, והדרך היחידה להציל את יהדות העיר, היא להכתיר את הרב קוק. בי"ט באלול תרע"ח הגיע אל הרב קוק מכתב ראשי הקהל בעיר שבו נאמר כי בני העיר: "מבקשים על נפשם, כי ברחמי אב יצילם הצלה מוסרית… ושהדרת גאונו יופיע בהדרו בירושלים… לרעות ביעקב". ברם, בלטו, בהעדרם חתימותיהם של הרבנים דיסקין וזוננפלד. ברם, הוא עצמו, נפשו משכה אותו חזרה לעירו יפו. כעת, לאורך כל חורף תרע"ט קיבל מכתבי בקשה ותחינה, שרק הוא מסוגל להרים חזרה את קרנה של העיר. בתחילת החורף קיבל מכתב מפורש מה'וועד הכללי', שהם מזמינים אותו לכהן לרבה של ירושלים. בחודש טבת קיבל מכתב רשמי חתום מרוב ראשי הישיבה ומנהלי המוסדות בעיר: "אשר אין בכל הארץ זולתו שיוכל לכהן במשרה הקדושה הזאת… אילו היה יודע עד כמה שחסרונו… מורגש ליישובה של ירושלים על טהרת הקודש, על כנפי נשרים היה עף גם מבלי הזמנה מצדנו…". והשיב בחיוב על ההזמנה.
בחודש אדר החל לקבל מכתבי בקשה מוועד העיר ביפו, שאין הם מוותרים על רבנותו, ועליו לחזור לעירו – יפו. במענתו מחודש אדר, שמח על ההזמנה, ברם הבהיר להם שכבר הבטיח את חזרתו לירושלמיים.
השמועות על כך הגיעו לאוזני הרבנים הקיצונים, והם נרתעו מלקבל זאת, רב לאומי בירושלים. בז' בניסן שלחו לרב קוק מברק מחאה, שאל-לו לקבל את הרבנות, רק בהסכמת הרבנים הזקנים דיסקין וזוננפלד. כנראה שרב קוק רצה לארוז את את חפציו ולעלות ארצה, אלא שבחודש ניסן נפל למשכב ורק בתחילת חודש אב היה מסוגל לעלות לספינה ולעלות ארצה.
ביום יח באב התאספו העסקנים והוחלט להודיע לרב קוק על התנגדותם לרבנותו [כרוז 'מחאה גלויה']. וערב צאתו של הרב קוק מלונדון, קיבל מכתב מאת הרבנים דיסקין וזוננפלד שנכתב ביום כ"ב באב, מנוסח בצורה מכובדת, ברם הם מבהירים לו בצורה ברורה על התנגדותם לרבנותו הירושלמית, בכך שהוא הוזמן "על ידי מספר אנשים', והזמנתו הייתה "בסתר ובחשאי מבלי ידיעת והסכמת ב"כ הציבור והת"ח בעיר'. ומוסיפים ומתארים שכמה ת"ח התעררו בכעס נגדו ופרסמו כרוזים נגד ביאתו 'וראינו את הלהבת הנכונה להתפרץ עי"ז, וביקשנום שיהיה מתונים בדבר עד כדי הודעה לכת"ר, שלדעתנו הנהו קרוא והולך לתומו, אחרי עצת אנשים היועצים ע"פ דרכם, מבלי היות לו ידיעה נכונה במצב העיר".
ולכן הם מייעצים לו להתיישב בעיר יפו ולהמשיך את הרבות שם: "ובהיותו בקירוב מקום תהיה לו האפשרות לדרוש ולחקור ולדעת הכל על נכון". כרוז זה אושר ע"י חברי הבי"ד של וועד העיר האשכנזי ['אמת מארץ תצמח' עמ' ב]. כרוזים אלה הרתיחו את רי"מ חרל"פ, שהיה עד עתה תלמיד-חבר לרי"י דיסקין, ובמכתבו אליו מכ"ו באב תרע"ט הוא מזועזע על הכתבי-פלסתר המתעופפים בחוצות ה"מתריסים באופן גס ומטיחים דברים רעים ונבזים על האי גאון וצדיק שליט"א, ותולים עצמם באילן גדול מרן הגאון שליט"א [ריי"ד] והגה"צ רי"ח זוננפלד שליט"א".
בינתיים נודע כי הרב קוק אמור לעלות ירושלימה ביום ב' באלול. ידיעה זו גרמה למרקחה בעיר, וביום כ"ג באב ערך ור' ראובן שלמה יונגרייז מכתב לרב חרל"פ, שישפיע על רבו – הרב קוק שלא יקבל את רבנות העיר.
כשהגיע הרכבת לרציף בעיר לוד המתינו בו ב'קבלת-פנים' נציגים של שני מחנות שסברו כי הרב קוק עתיד לשמש רב בקהילותיהם – ירושלים ויפו. אולם, הוא עדיין לא קיבל החלטה. תיכף עם ירידתו מהרכבת קרא הרב חרל"פ את כתב המינוי של רבנות ירושלים בפני הקהל. ההכרזה לא עברה בשלום, המחנה היפואי לא וויתר. אבל השתתפו בה גם נציגות של הקיצונים בירושלים, בחשאי מסר לו רבי פנחס עפשטיין פתק, שלא יקבל על עצמו את משרת הרבנות, רק בתנאי שיקבל את הסכמת הרבנים דיסקין וזוננפלד!
הרב קוק הכריע לנסוע ליפו, ברם אנשי ירושלים לא וויתרו! הם ליווהו ליפו, אבל לא הרפו ממנו שיעדו האמיתי הוא ירושלים. עוד באותו לילה הצליחו להעלותו על עגלה לירושלים, וכך עם עלות השחר בג' באלול תרע"ט נכנס ירושלימה. וירושלים כמרקחה: מאות קבלו פניו בכניסה לעיר, מאידך, הופצו כרוזים נגדו ובגנותו. את תפילת שחרית התפלל בכותל המערבי, ביודעו שהמניעה לרבנותו בעיר הוא שני הרבנים הראשיים, החליט לפנות תיכף אליהם, ולהעלות רעיון על רבנות משותפת. משם פנה לביתו של רי"ח זוננפלד, והלה: קבלו: ברוך הבא רב דיפו! וכך כינוהו כל ימיו: הרב של יפו! במובן שהוא ראוי לכהן ביפו דווקא! משם המשיך לביתו של רי"י דיסקין, שהלה יצא לקראתו וקיבל אותו בחום, אמנם 'ביקור גומלין' לא התקיים עד סוף ימיו. והרב קוק חזר ליפו.
בראשית חודש תשרי תר"פ הגיעה לביתו משלחת מטעם ישיבת 'עץ חיים', וביקשה למנותו לנשיאה. בחודש חשון תר"פ מונה ע"י המוסדות הציוניים כנשיא מוסד הרבנות, וכרבה של ירושלים. ובי' לחודש כסלו פנו ראשי הציבור המתון 'שהיו רוב מנין קהלת קודש של ירושלים' כלשון הרב פרנק במכתבו לר"ח הירנשזון, בהחלטיות שעליו לקבל את רבנות העיר, וכעבור חודש ימים קיבל על עצמו את הרבנות.