בראשית תקופת היישוב הישן האשכנזי בירושלים פעל בעיר בית-דפוס יחיד. הבעלים ר' ישראל ב"ק, החליט להעביר את בית דפוסו מצפת לירושלים, לאחר שרבני ירושלים העניקו לו "הסכמות" לפיהן "בל ירים איש את ידו להשיג גבולי פה בארץ החיים לעסוק במלאכת הדפוס כל זמן שאני וב"ב מתעסקים בזה". ואמנם, במשך יותר מעשרים שנה היה ב"ק המדפיס היחיד בעיר.
באותם ימים שבו שני צעירים ירושלמיים: יואל משה סלומון ומיכל כהן, נסעו לקניגסברג שבפרוסיה ולמדו שם את מלאכת הליתוגרפיה – הדפס אבן, ואף פרסמו תוך כדי התמחותם, חוברת ליתוגרפית בשם 'מזבח אבנים', ובה פירוט מלאכת לטישת אבנים והכשרתן לדפוס. בחזרתם ארצה הביאו אתם מכונה ומכשירים למלאכת הליתוגרפיה. הופעתם בירושלים כ"בעל מלאכה" הייתה הפתעה: "כרעם ביום בהיר פילחה חדשה זו בחוגי הירושלמים ויאמרו: זה האיש משה אשר קיווינו ממנו גדולות ונצורות, ואמרנו הוא יהיה מנהיגה של ירושלים בעתיד, מה היה לו כי עזב חיי כבוד ועסקנות, והלך לעסוק בחיי שעה?!". ראשית מלאכתם היתה ה"שושנתא" – תמונה ליתוגרפית בצבעים שונים של המקומות הקדושים בארץ, שקיבלה צורת שושנה כשפרשו אותה. כבר בקיץ תרכ"ב החל סלומון ושותפיו בהדפסת עיתון עברי בליתוגרפיה בשם 'תורת ציון' מוקדש לחידושי תורה; מכת"ע ירושלמי זה, שלא זכה אלא לגיליון יחיד, ונמצאה רק תמונת השער.
ר' ישראל ב"ק ראה אף בדפוס אבן השגת-גבול ותבעם לדין. מאידך, מענת השותפים הייתה: "מה לך כי נזעמת, הלא מלאכתך אינה מלאכתינו ומה יבצר ממך שאנחנו עושים ציורים ושאר עניינים בדפוס האבן". לבסוף יצאו השותפים כשידם על העליונה, מפני שב"ק לא הצליח להביא לפני הבי"ד את ההסכמות במקורן.
מכיוון שהם ידעו את מלאכת האותיות, הזמינו מכבשי דפוס מפריז ואותיות מווינא, כדי להקים בית-דפוס חדש, ובגלל ההוצאות הרבות שהיו כרוכות בו, צירפו אליהם שותף שלישי, את הצעיר יחיאל ברי"ל שהיה נתין בריטי. רשיון מהשלטון להקמת דפוס לא היה בידיהם, ולמרות זאת ניגשו לעבודה. לאחר שהדפוס הוקם חששו מייסדיו כי לא תימצא להם תעסוקה מספקת, בעיקר משום "חשש מאיסור השגת הגבול של ר"י ב"ק", לכן החליטו להוציא לאור עיתון.
העיתון הראשון שיצא בתוככי היישוב הוא עיתון הלבנון שנוסד בשנת תרכ"ג. באותה תקופה התאספו חבורה של עסקנים הצעירים הנזכרים בתוככי היישוב הפרושי: ר' יחיאל ברי"ל ור' יואל משה סלומון ור' מיכל כהן, במטרה להוציא כתב-עת חודשי שדגלו היה כלשונם: "מבשר שלום ירושלים, משמי חדשות מארץ הקדושה בכלל, נעלמות מארץ תימן ומדינת הודו, כל דבר אשר ישתוקק איש ישראל לדעתו". העיתון יצא לאור בהפסקות, ובתדירות שונה, בשנים תרכ"ג-תרמ"ו, בירושלים, בפריז, במיינץ ובלונדון; עורכו הראשי במשך כל השנים היה ברי"ל.
הקמת הדפוס היה בבחינת קריאת תיגר על ב"ק ועל המונופול שהיה בידיו. הופעת 'הלבנון' – אף שלבעליו-עורכיו לא היו רשיונות להפעלת בית-דפוס או להוצאת עיתון – היא שגררה בעקבותיה גם את הופעת העיתון השני-המתחרה 'חבצלת' שאותו הוציא לאור ב"ק, כנראה כ"תגובה נקמנית", כלומר שב"ק קיווה כי ע"י הוצאת עיתון שני, יפגע בהכנסות מתחריו, ולמעשה ישבש את הבסיס הכלכלי לקיומם.
כשנה לאחר צאתו לאור סגר השלטון העות'מאני את העתון בעקבות הלשנה, בעקבות הריב עם 'החבצלת' המתחרה. ברי"ל נסע לקושטא להשיג רישיון וכאשר לא עלה בידו נסע לפריז, ולאחר תלאות רבות, החל, מה' בטבת תרכ"ה, להוציא את הלבנון מחדש בחוברות, והקציע בו מדור מיוחד לענייני ירושלים בשם "מגדל הלבנון צופה פני ירושלים", שבו כתבו ר"י ספיר ובניו ושאר טובי הסופרים בא"י. תחילה יצא בפריז כדו-שבועון ומ-תרמ"ב כשבועון, עד שהמצור על פריז במלחמת צרפת-פרוסיה הפסיק את הוצאותו. מפריז עבר ברי"ל למיינץ, ולאחר הפסקה של קרוב לשנה יצא שם 'הלבנון' בשנים תרל"א-תרמ"ב כנספח עברי שבועי לעיתון היהודי-האורתודוקסי בגרמנית 'דער איזאליט'.
עוד לא עברו חמשה חודשים מיום צאת 'הלבנון' והופיע עיתון שני בשם 'חבצלת'!
ברם ב"ק לא הסתפק בהפצת העיתון, ובכדי "להבאיש ריחם" של השותפים, חזר והדפיס בחודש אלול תרכ"ג את "הסכמות הישנות בחוברת מיוחדת בשם אמת ומשפט". לעומתו, עורכי 'הלבנון' התגוננו בפני האשמותיו וטענו: "אדרבה, אתה הסגת את גבולנו… ב'החבצלת' 'איוולת' שאתה מדפיס". שני עיתונים אלה שקיומם נמשך פחות משנה, צהובים היו זה לזה ודפיהם מלאים האשמות הדדיות בענייני השגת גבול. המחלוקת ביניהם החריפה עד שהתדרדרה והגיעה למלשינות בפני השלטון.
הגבלות חמורות הוטלו במשטר התורכי על פרסומים מכל הסוגים. כל מדפיס היה מחוייב לשלוח לקושטא טופס אחד מכל ספר לפני הדפסתו; חודשים רבים היה מונח שם עד שהוחזר עם רשיון להדפסה. בעיצומה של המחלוקת בין השותפים לבין ב"ק, נמסר ל'שער-העליון' בקושטא על ידי אלמוני שהעיתון 'הלבנון' מדפיס מאמרים "בלתי הגונים". לא עברו ימים רבים והתקבלה בירושלים פקודה מקושטא לסגור את בית דפוסם של השותפים. כשנתקבלה הפקודה, ציוותה הפקיד המקומי, בטעות או בזדון, לסגור גם את של ב"ק. שני העיתונים חדלו להופיע וכך – שבע שנים עברו על העיר בלי כל עיתון. רק בשלהי תר"ל התעורר האברך החכם י"ד פרומקין ובעזרת חותנו ר' ישראל ב"ק החזיר העטרה ליושנה ושניהם יחד עם ר' מיכל הכהן התחילו לחדש את הוצאת ה'חבצלת' כעיתון דו-חודשי, כשנוספה מעל הכותרת הראשית הסיסמה 'מבשרת ציון'. בראש השנה השלישית התפטר ר"י ב"ק מעריכת העיתון עקב הגעתו לגבורות, ופרומקין נשאר הבעלים היחידי, והמשיך עם העיתון עד לפטירתו בשנת תרע"א. לעיתון הייתה מגמה ברורה להשרות תחושת ביטחון ושגשוג בארץ, ולמשוך אליה מתיישבים.
האריאל
בראשית שנת תרל"ה בעת שנפרד ר' מיכל הכהן מה'חבצלת', החל להוציא ירחון בשם 'האריאל'. ובראש הגיליון כתוב: שנה חמישית, מפני שעורכו חשב גם את השנים שהיה שותף ב'חבצלת'. בסמוך לשמו של העיתון נדפסה כותרת משנה: יכלכל כל דבר הדורש לחפץ לבב אוהבי ציון הנאמנים, מאתי מיכל הכהן – אחלי! יכנו דרכי".
בראש השנה השנייה הגדיל את תמונת 'האריאל' כתבנית מרבית הירחונים, ובעסק נכנס ג"כ הרב אברהם זוסמן. אך רק שנתיים המשיך עם הוצאתו, ובשנת תרל"ז בא קצו, ורק מיכל היה שוב לשותף בעריכת ה'חבצלת'. לימים כתב ר' חיים מיכל מיכלין, חתנו של העורך, עליו ועל העיתון: "הוא שכח דבר אחד ועל כן לא האירה ההצלחה פניה אליו. שכת שעיתון בירושלים אי-אפשר שיצליח אלא עם כן יש לו איזה תמיכה חומרית ומוסרית מצד עדה או מפלגה… שלוש אלה לא היו לו: א. איש לא תמך בידו. ב. גם בית דפוס משלו לא היה לו, באותו זמן. ג. וגם היה עני מרוד".
תעודה זו מעידה על ההתרחשויות מאחורי הפרגוד של מנהלי העיתון, כשר' אברהם זוסמן מוסר את כל זכויותיו לר' מיכל הכהן: "אנכי הח"מ לא אוכל מהיום והלאה לחוות דעת בענין ההדפסה בחבצלת, כ"א בכל תלוי ביד ר' מיכל הכהן ור"י פרומקין, ופי ר"מ הכהן כפי, וידו כידי, וחוות דעתו כדעתי. כי מסרתי ברצוני הטוב את דעתי בדבר הזה לרעי ר' מיכל הכהן הנ"ל, וכרצונו יעשה ואין אני יכול למחות בידו". כעדים חתומים: ר' אברהם בן ישעיה ור' יוסף אריה ליאון. למעלה חותמת של בית-המשפט השרעי. שבט תרל"ח.
[1] דף נייר. 15X22 ס"מ. מצב טוב.
