ספר 'המשביר או הערוך החדש', חיבור גדול וחשוב אודות ביאור מילים בתלמודים ובמדרשים, כעין ספר הערוך, עם ביאור גם בלשון אשכנז, מאת רבי יוסף שיינהאך. ווארשא, תרי"ז-תרי"ח 1858. שני חלקים בשערים נפרדים. עם: ספר המלואים או המשביר החדש, הוספות והשלמות לספר המשביר, מאת המחבר. ווארשא, תרכ"ט 1869. חיבור מעניין שזכה להסכמות חשובות.
בשער הראשי מתנוססת חותמתו האישית של האדמו"ר הראשון מראדזין הרה"ק רבי גרשון חנוך העניך ליינר – מגדולי אדמו"רי דורו – הנודע בכינויו 'בעל התכלת'. חותמת מוקדמת עוד בחייו של אביו הקדוש מאיז'ביצא. נוסח החותמת: "גרשון חנוך העניך ליינער בהרב הגאון הקדוש מאיזביצא שליט"א". בדף סא/1 בספירת הדפים השנייה, הגהה בת מילה אחת.
לאורך הספר, בעיקר בשערים הרבים אך לא רק בהם, מופיעות חתימות רבניות רבות, קשות לפיענוח.
הרבי הקדוש מראדזין הסעיר כידוע את דורו, הן בגילוי התכלת שהייתה גנוזה ונעלמת במשך אלפי שנים, והן בספריו המהפכניים 'גמרא קדשים' ומי השילוח שהוציא מתורות סבו הקדוש מאיז'ביצא (כולל התורה שנתלשה מרוב הטפסים, ראה הערה). במאמציו לגילוי וזיהו דג התכלת, היו לו לאדמו"ר קשרים עם מדענים שונים והוא אף חיבר ספרים סמי-מדעיים בנידון, אין ספק שספר ה'ערוך החדש' שלפנינו סייע לו רבות במחקריו. בפרט בחלקו השני שם ישנם מונחים לועזיים שונים, שוודאי נדרשו לרבי – שמעולם לא למד שפות ומדעים – לצורך מחקריו.
האדמו"ר רבי גרשון חנוך העניך ליינר [תקצ"ט – תרנ"א], 'בעל התכלת'. מייסד שושלת ראדזין והאדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות איז'ביצה, מחבר פורה ויוזם חידוש מצוות התכלת. נולד לאביו האדמו"ר השני מאיזביצא הרה"ק רבי יעקב ליינר בעל ה'בית יעקב' בנו של הרה"ק מאיזביצא בעל 'מי השילוח'. 'בעל התכלת' נחשב להוגה דעות מקורי ועצמאי. הוא הוציא לאור את הספר מי השילוח, ספר היסוד של החסידות, שכתב מדברי סבו, וכתב את ה'הקדמה ופתיחה' לספרו של אביו 'בית יעקב', שבו הוא מציג את תורת איז'ביצא כהמשכה של תורת הבעל שם טוב. בספרו סדרי טהרות תקף את הגר"א על הגהותיו, שלפי דעתו אינן מוכרחות. ספרו זה עורר פולמוס עקב היותו מסודר בצורת דף התלמוד, מה שעלול ליצור רושם של תלמוד חדש. בעקבות הביקורת הוסיף המחבר בכותרת בכל עמוד כי אין מדובר בתלמוד חדש אלא בליקוט בלבד.
בשנת ה'תרמ"ג ביקר באיטליה במוזיאון ימי, ונחשף לתעשיית הצבע מדיונונים. רכש מפרופסור איטלקי את הידע הנדרש על מנת להפיק צבע כחלחל מדיונון. פעילותו בנושא זה יצרה פולמוס שהיה בעיקר סביב חיבוריו בנושא, ספרו 'שפוני טמוני חול' והחוברות הנלוות ובעיקר 'פתיל תכלת'. בחיבורים אלה התווכח עם התגובות בעניין חידוש התכלת. בהקדמה לספרו כתב כי לכל יהודי הזכות לחדש בדברי תורה, ואין להגביל את חידוש התורה ליחידי סגולה בלבד. בעיסוקיו בתחומים אלה השתמש גם בידיעות מדעיות אותן רכש בין היתר מהספר שלפנינו.
המשביר: [10], קיד; [2], ג-קטז דף. המלואים: [10], עח דף. 18 ס"מ.
מצב טוב. כתמי זמן.
הערה: ה'תורה' בפרשת פנחס שבספר 'מי השילוח' שנתלשה מרוב הטפסים של המהדורות הראשונות על ידי המתנגדים לה. בתורה זו מצדיק הרבי את זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון שבעל את המדיינית ונהרג על ידי פנחס בן אהרן הכהן! ה'מי השילוח' טוען, שזמרי שהיה נזהר כל ימיו באופן קיצוני מעבירה זו של ניאוף, עד שהגיע למצב שלא נותרה בו עוד שום תאווה לחטא זה. לכן מכיוון שהרגיש לפתע רצון לחטוא עם המדיינית, ידע בבירור שזו אינה עצת היצר אלא זהו רצון ה', בבחינת 'גדולה עבירה לשמה'. האגדה החסידית מספרת שחסידי ראדזין תפסו פעם חסיד גור שהתגנב באישון לילה לבית מדרשם וקרע את ה'תורה' הנ"ל מתוך הספר מי השילוח שבבית המדרש. חסידי ראדזין רצו כמובן לעשות בו שפטים, אך אותו יהודי טען לעומתם: "מה לכם מלינים עלי, הרי אני עקרתי מעצמי זה מכבר כל תאווה להשחית ספרי קודש, יתירה מזאת, מעולם לא הייתה לי תאווה כזו, ולכן עכשיו שפתאום חשתי ברצון לקרוע את ה'תורה' הזו מתוך הספר, מיד ידעתי שזו אינה עצת היצר אלא זהו רצון ה' ".