"בין תלמידי הגר"א מוילנא התבלטו שני אישים:
רבי חיים מוולוזין ורבי מנשה מאיליה" (הגרי"ז מבריסק)
כתב-יד, "ספר ואדבר שלום", בעצם כתב יד קדשו של הגאון רבי מנשה מאיליה בעל ה'אלפי מנשה', מגדולי רואי פני הגר"א. [סמורגון או איליה, פלך וילנא], שנת "ואדבר שלום" לפרט [תקפ"ט 1829]. אוטוגרף המחבר. לא נדפס מעולם.
בעמוד הראשון של כתב היד כותב הגה"ק רבי מנשה מאיליה אודות מטרת החיבור – השכנת השלום, וז"ל קדשו: "ספר ואדבר שלום – כשמו כן הוא, כי הנה ידוע לכל תועלת השלום לעולם, מה שכל החסרונות והקלקולים שבעולם יהי' בא מן המחלוקת… שא"א [שאי אפשר] תכלית שלימות הטוב אלא בהתאחד לבות של כל העולם, ואף שיתאחדו ג"כ החיים המרגישים בלתי מדברים, כמאמר הכתוב… וגר זאב וגו'… וכביכול הוא עומד ומצפה מתי יהי' התעוררות מלתתא, שיעשו כפי אפשרות יכולתם…". בהמשך הוא כותב על כוונתו להדפיס את החיבור. למעשה מחשבתו לא יצאה לפועל והחיבור מעולם לא נדפס.
כתב היד שלפנינו היה ניסיונו השני של הגה"ק רבי מנשה מאיליה להשכנת השלום בין המתנגדים והחסידים. הניסיון הקודם שלו היה כשתים-עשרה שנה קודם לכן בשנת תקס"ז אז הוציא לאור את ספרו 'פשר דבר' (ראה צילום מצורף) העוסק גם הוא בהשכנת השלום. אולם פרסום הספר עורר זעם וכעס רב בקרב אנשים מחוג תלמידי הגאון מוילנא, אע"פ שרבי מנשה לא הזכיר בספרו 'פשר דבר' – כמו גם בכתב היד שלפנינו – שכוונתו למחלוקת החסידים והמתנגדים, הובנה כוונתו היטב והדבר עורר את קצפם. לפיכך הם דנו את הספר לשריפה והעלו באש את רוב עותקי הספר. אילו היתה תוכניתו של רבי מנשה מאיליה יוצאת אל הפועל, היו גדולי תלמידי הגאון מוילנא ותלמידי בעל התניא אדמורי"ם וחסידיהם מתאספים ומתכנסים מכל קצות אירופה לאסיפה בעיירה אחת בליטא ודנים בשאלה כיצד להביא את המחלוקת על החסידות לידי סיום. אולם מה שאירע בפועל למרבה אכזבתו של רבי מנשה הוא שספריו הועלו באש והוא הגאון הצדיק גורש בבושת פנים מעיירת מגוריו ונאלץ לתור אחר משרת מלמד כדי להתפרנס.
בכתב היד החשוב שלפנינו אנו נוכחים לראות, שאש השלום המשיכה לבעור בו ברבי מנשה מאיליה ושתים-עשרה שנה לאחר שספרו הראשון נידון לשריפה, הוא שב ומנסה להוציאו בגרסה חדשה, אולי עתה כאשר עברו שנים, הספר יתקבל ולא ייגזר דינו שוב לשרפה. ואלו דבריו המרטיטים של הגאון הקדוש בראש כתב היד שלפנינו: "ואדפיס כעת עלה א'[חד] בבד אחד לדוגמא, וכשיתקבלו דברי בעיני שלמים וכן רבים אזי לא אמנע הטוב…". למעשה נטרפה השעה, ותקופה לא ארוכה אחרי סיום הכתיבה הסתלק רבי מנשה לבית עולמו, שבע צער ומכאובים, ואולי רק בימינו, כאשר הדי המחלוקות שככו, יזכה הגה"ק רבי מנשה מאיליה לראות את פרי עמלו יוצא לאור.
הגאון רבי מנשה מאיליה [תקכ"ז-תקצ"א] בעל ה'אלפי מנשה', מן הדמויות הבולטות של ענקי הרוח בליטא. גאון מופלג שהיה מרואי פני הגר"א הקבועים ונחשב בדורו כאחד מגדולי תלמידי הגר"א, בשורה אחת עם רבי חיים מוולוז'ין וכך מתאר אותו מרן הגרי"ז הלוי מבריסק (מובא בספר החזו"א בדורותיו, עמוד ע"ר): "בין תלמידי הגר"א מוילנא בשעתו גדולי עולם התבלטו שני אישים בעלי אופי מנוגד מצד אחד רבי חיים מוולוז'ין שהיה בכוחו לרדת ממרומי גדולתו אל הציבור ולהתקשר עמם ומצד שני רבי מנשה מאיליה שדוקא גדולתו הרבה ותכונת נפשו המיוחדת היא זו שגרמה לכך שלא בא במגע עם הציבור ומעטים היו שהצליחו להבין אותו".
דרך לימודו המקורית: רבי מנשה פיתח דרך מחשבה ולימוד מאד ייחודיים. חלק ניכר מדרכו המיוחדת בלימוד קיבל מרבו הגר"א. כך למשל פירש רבי מנשה לפעמים את הגמרא כפי הבנתו כשהוא חולק בכך על פירוש רש"י תוספות או ראשונים אחרים. אכן כשבעל המשנה ברורה מביא את פירושו של רבי מנשה שפירש שלא כדעת הראשונים בעל אור זרוע והמהרי"ל לירושלמי מסכת שבת הוא כותב על כך "והוא נכון"! (ביאור הלכה סימן שי"ט ד"ה מפזר). בהקדמה לספרו בינת מקרא כותב רבי מנשה כי קיבל מרבו הגר"א שגם למשניות יש פשט ודרש ולעתים פירשו חכמי הגמרא את המשנה דוקא על דרך הדרש אך יש עדיין רשות לפרש את המשנה כפי הפשט (ראה גם את הפירוש שמביא ר' ישראל ליפשיץ בעל התפארת ישראל בשמו של רבי מנשה על המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא).
רבנות סמרגון: כל ימיו סירב לשמש ברבנות ורעייתו פרנסה אותו מעבודתה. בסוף ימיו נתקבל ר' מנשה למרות רצונו לרב בסרמגון, עיר מולדתו, אך רבנותו זו לא ארכה יותר משנה ומחצה, החטפנות מיסודה של ניקולאי הראשון, שררה אז בכל מוראותיה ובלהותיה. הרבה מטובי האומה נשאו את כאבם בחובם, אך לא איש כר' מנשה ישתיק בקרבו את סערת נפשו המתפרצת לצאת החוצה. ובפומבי השמיע את מחאתו העזה נגד העול הנעשה לעיני השמש ע"י חיות טורפות בדמות אדם. אולם ידידיו לחשו לו בצנעה כי סכנה נשקפת לחייו מדבריו אלה, כי אם יודע להרשות אך משהוא ממחאתו, אז יתפס כמורד במלכות. כאשר שמע זאת התפטר ממשרתו, בהטעימו, כי אם אין לו היכולת בתור רב להגיד את כל אשר עם לבו, אין לו הרשות להשתמש עוד בתגא זה.
חיבורו 'פשר דבר': בעיצומם של ימי המחלוקת הקשה והסוערת שהתלקחה באירופה בין חסידים ומתנגדים. בצעד אמיץ מאד באותם ימים הדפיס רבי מנשה את חיבורו פשר דבר בו הוא כותב: "כי אלה הגדולים שיש בהם רוח ואמץ להעמיד על דעתם זכו רק ללמוד בעצמם ולא זכו ללמד אחרים. ולא עוד אלא שבכנפי הנשר שלהם הם מגינים על מרבי מחלוקת בישראל לשם שמים כביכול, מבלי שים לב לכל הרעה שהם ממיטים על האומה". בעקבות דברים אלו דנו את הספר לשרפה, ופסק הדין נתמלא בדיוק ולא נשאר ממנו רק טופס אחד הנמצא כעת במוזיאום הבריטי בלונדון (לא רשום ברשימת הספרים של המוזיאום).
תלמידיו וספריו: בין תלמידיו נמנו הגאונים המפורסמים : רבי ליבלה קובנר ורבי אריה איהומנר בעל ה"באר היטב" על התורה. רבי מנשה היה סופר פורה מאד, וכל ימיו היה עסוק בכתיבה. בחייו הוציא לאור את הספרים "בינה במקרא". "אלפי מנשה". "שקל הקודש". "פשר דבר". ו"סמא דחיי". לפנינו חיבור נוסף וחשוב שלו שעדיין לא ראה אור.
מקורות: המגזין התורני 'קולמוס' (גיליון 16, ירושלים תשס"ד); ספר "ר' משה שמואל ודורו : קובץ מסות ואגרות מעזבונו של הרב משה שמואל שפירא, (ניו יורק, תשכ"ד); דור דור ומנהגיו (תל אביב חש"ד, עמ' 323); ספר החסידות (תל אביב תשט"ו, עמ 586).
מן העניין לצטט את האמרה המפורסמת בשמו של רבי מנשה אודות המתנגדים והחסידים: "גם החסיד גם המתנגד חייבי מלקות הם, האחד על שהוא סובר ספר למה לי? הרי יש לי רבי! ואילו השני על שהוא סובר רבי למה לי? הרי יש לי ספר!
כתב-היד הושוה ונמצא זהה לכתב-יד קדשו של רבי מנשה בהשגותיו שבראש כתב-יד "עט סופר" לרד"ק, וילנא תקפ"ז, עליהן רשומה עדות שמדובר בכתב ידו של "הגאון מו"ה מנשה מאיליע פה וויאזין". כתב היד שלפנינו מוזכר במכתב משנת תר"מ, שנשלח מקניגסברג אל שמואל יוסף פִין בווילנא, ובו הצעה לרכישת כתב-היד שלפנינו. בתוך הדברים מאשר הכותב שכתב-היד הוא אוטוגרף המחבר הזהה למכתביו החתומים של רבי מנשה מאיליה (ראה העתקת המכתב הנ"ל במאמר הרב דוד קמנצקי, ישורון כ, עמודים תת-תתא). בדף האחרון שבכתב היד מופיע רישום מאת תלמידו של רבי מנשה מאיליה: "נעניתי לכם עצמות אדמו"ר בהתחלתו מרגלא בפומא – כל התחלות קשות וכ' מקורות במכילתא… יום א' י"ג ניסן תרכ"ב, תלמידו המתאבק בעפר רגליו… נתן נטע טהר לב (=ריינהארץ)".
[5] עמודים כתובים. 21 ס"מ.
מצב טוב. כתמים. מספר קרעים (פגיעה קלה בטקסט במקום אחד). כריכה חדשה.
