קונטרס ארוך בכתב-יד, חלקו בעצם כתי"ק של רבה הנודע של חברון הגאון הקדוש רבי חיים חזקיהו מדיני בעל ה'שדי חמד'. הקונטרס עוסק בשאלה הלכתית בדיני גיטין, אודות מקרה בו נודע לאחר כתיבת הגט, כי לבעל המגרש ישנו שם נוסף מלבד השם הרשום בגט. [קרסו-בזאר – מכונה כיום: בילוהירסק; חצי האי קרים], כ"ז טבת תרמ"ב [1882].
את מכתבו פותח ה'שדי חמד' בלא פחות משש שורות (!) של תארים מופלגים ביותר לנמען. הוא מכנהו בין היתר: "רבן של כל בני הגולה, סבא דמשפטים, פאר דורינו" ועוד. לאחר מכן כותב כי הוא רצה מספר פעמים לשלוח אליו מכתבים, אולם נבצר ממנו מחמת שלא ידע את כתובתו. וכעת כאשר השיג את הכתובת, "נצרך לי להתייעץ עם רבני דורינו יצ"ו בעסק הערעור המגרש בגט שנתן פה… הנה באתי במגלת ספר להציע לפני הדרת גאונו גוף המעשה". כמו כן מבקש השדי חמד מהנמען שיכתוב לו תשובה בכתיבה אשורית או בכתב רש"י, "כמו שכן עושים הג' דק"ק חערסאן נ"י והג' הגדול מוהרי"ץ אלחנן נ"י". ומבקש את סליחתו על שמטריחו בזה, " כי לולא זה יהיו דבריו כספר החתום".
הפתיחה הנאה שבעמוד הראשון [כשלוש מאות מילים!] נכתבה בוודאות בכתב-יד קדשו ובחתימתו של השדי חמד. לאחר החתימה, לאורך למעלה משבעה עמודים, נכתב גוף הקונטרס, כפי הנראה בכתב-יד סופר, בתוספת הגהות בכתי"ק ה'שדי חמד'. בשולי העמוד הראשון נרשמו בכתיבה אשכנזית אותיות לסימון וזיכרון, ייתכן והן בכתב-ידו של רבי יוסף זכריה.
בין החכם המזרחי והגאון הליטאי שררו יחסי חיבה והערכה מופלגים, אשר פסחו בקלילות מעל המרחק הגיאוגרפי. ה'שדי חמד' העריץ את רבי יוסף זכריה, ומפארו בתשובותיו בתארים מופלגים, וכך גם בראש המכתב שלפנינו. את חיבורו של רבי יוסף זכריה – 'זכר יהוסף', הוא מכנה "ספר נורא". באחת מתשובותיו הוא כותב "ומבטל אני רצוני מפני רצון הני תרי צנתרי דדהבא הגאון האמיתי מוהר"ר יוסף זכריא שטערין נ"י האבד"ק שאוועל, והשני בדומה לו… אברהם חיים בהרב דמ"א סיראט כ"ץ…". רבי יוסף זכריה הסכים על ספרו שדי חמד (ווארשא תרנ"א), ופסקיו מצוטטים שם פעמים רבות.
התשובה שלפנינו נדפסה בקובץ 'פלפול אורייתא' דחסידי ספינקא (בני-ברק תשס"א), עמ' קט-קיח (כולל הפיסקא האחרונה, החסרה לפנינו). ה'שדי חמד' עסק בנידון זה בארוכה. ראה: מערכת גט, סימן מג.
הגאון הקדוש רבי חיים חזקיהו מדיני [תקצ"ג-תרס"ה] , מגדולי האחרונים. מכונה לרוב 'השדי חמד' על שם סדרת ספריו הנודעת שפרסמה אותו בכל העולם. כיהן אב"ד קרסו-בזאר (בילוהירסק) שבחצי האי קרים, ולאחר מכן אב"ד חברון. הוסמך להוראה בגיל 13 שנה. בגיל צעיר נשא אשה ובחופתו השתתפו כל גדולי הדור. במשך שלשים ושלש שנים שבהן כהן כרב ראשי, הביא מהפכה גדולה בסדרי חייהם של היהודים בקרים, תיקן תקנות חשובות וגזר גזרות להיטיב את המצב הרוחני הירוד, שבו היו נמצאים בני הקהלות.
שמו הלך למרחוק, ורבים פנו אליו בשאלות מגלויות רחוקות. וכך הוא מעיד על כך: "רבו טרדותי למעלה ראש לא במילי דמתא בלבד כי רובם באו מעלמא מכל קצווי ארץ ואיים רחוקים זה בכה וזה בכה בעניינים במינים ממינים שונים". לא רק בעיני היהודים היה נכבד ומקודש, אלא גם בעיני הנוצרים והמוסלמים, וכשפרצה מגפה בתתרים בקרים או בצאנם, היו באים אל הרב מדיני למען יתפלל בעדם. כשיצאה, בשנת תרמ"ו (1886), הגזרה לגרש את כל הנתינים הזרים, עמדו לצדו "שרים גדולים ונכבדים" והוא נשאר על מקומו.
בשנת תרנ"ט החליט להתפטר ממשרתו ולעלות לארץ הקודש למען יקבר בה. אחד מבני עירו כותב, שבשעה שיצא הרב מדיני את העיר, "אנשים למאות ולאלפים באו אל החוף ועמדו על רגליהם עד אשר נעלמה הספינה על מימי הים השחור".
הנמען – הגאון רבי יוסף זכריה שטרן [תקצ"א-תרס"ד] , מגדולי חכמי ליטא ופוסקי דורו. גאון בעל היקף נדיר בכל חלקי התורה. היה חתנו של הגאון רבי מרדכי גימפל יפה. בגיל 20 נתמנה לרב ביאשינובקה.
כבר בעודו נער התגלו בו כשרונות פלאיים ומצעירותו נודע לגאון עצום ובעל זכרון מופלא. כל ספר שקרא ידע לצטט ממנו במדויק גם לאחר תקופה ארוכה. בשנת תר"כ הוציא לאור את ספרו הראשון זכר יהוסף עם הסכמות חשובות מגדולי הדור. בהסכמת רבי יוסף גזונדהייט מווארשא, נכתב: ועמדתי מרעיד ומשתומם על חריפותו ובקיאותו בים התלמוד בבלי וירושלמי תוספתא עם כל הפוסקים ותשובות מפרשים קדמאי ובתראי”.
בשנת תרכ"א עלה על כס הרבנות שאוויל בה ישב מ"ג שנים עד פטירתו למחרת יום כיפור שנת תרס"ד. על קברו הספידו רבי איצל'ה מפונביז' שאמר "בקבר זה גונזים עכשיו: בבלי ירושלמי, ספרא , ספרי מכילתא, תוספתא, ראשונים ואחרונים".
[8] עמודים כתובים, חסר העמוד האחרון. 22 ס"מ בקירוב.
מצב בינוני-טוב. כתמים. קרעים ובלאי בשוליים. הדפים מנותקים זה מזה.