"באיטליא יש צדיק גדול אחד [-החיד"א] אשר ע"י חיבוריו מבטל כל ספרי מינות" (ה'נועם אלימלך' מליזענסק)
ספר מצת שמורים, ביאור בדרך הקבלה על פי האר"י על מצוות מזוזה ציצית תפילין (ר"ת מצ"ת) ועוד. מאת המקובל האלוקי רבי נתן שפירא. ונציה, ת"ך 1660. מהדורה ראשונה. העותק האישי של אור העולם מרן החיד"א.
בדף השער מופיעה חתימה נדירה בכתב יד קודשו של מרנא ורבנא רבינו חיים יוסף דוד אזולאי: "חיד"א ס"ט". ובסוף הספר נכרכו שני דפים [4 עמודים כתובים – כ-1800 מילים!] בעצם כתי"ק החיד"א, בהם מופיעות השגות המקובל האלוקי רבי משה זכות, על הספר. ההגהות לא נדפסו בספרי הרמ"ז (נדפסו רק לאחרונה, ראה להלן) וכפי הנראה העתיק החיד"א את ההגהות מעצם כתב-יד קדשו של הרמ"ז.
ההשגות שלפנינו הן חשובות ביותר, בעומק תורת הקבלה וכוללות שמות קודש ועניינים קבליים רמים ביותר, חלקן אף בלשון חריפה כדרכה של תורה. בהערה אחת כותב הרמ"ז: "מזל"ן [-משה זכות לי נראה] שטעה כאן כמה טעויות…". בהערה נוספת: "והבן כל הכתוב כאן ותמצא בכל אחד מהב' דרכים שדברי הרב נכוחים ויש להם שחר, וקושיות המחבר את כלן ישא רוח, ומה גם שחידש סוד חדש במזוזה אשר לא שערוהו ראשונים ואחרונים".
לפנינו תיעוד מוקדם, נדיר וחשוב מאין כמותו, למחלוקתם היסודית בעניינים אלו של 'תרי מלאכי ברקיעא' המקובל האשכנזי רבי נתן שפירא – "הרב הנשי"א" [-ה'רב נ'תן ש'פירא י'שמרהו א'להים, כפי שמכנהו מרן החיד"א] מקראקא וירושלים, והמקובל הספרדי רבי משה בן מרדכי זכות [הנודע בכינויו הרמ"ז] מגדולי מקובלי איטליה. נשוב ונדגיש שההגהות שלפנינו לא נדפסו בספרי הרמ"ז ולפנינו ככל הנראה המקור הקדום ביותר (ולמצער אחד הקדומים ביותר) של הגהות הרמ"ז על מצת שמורים!
בין שני המקובלים – רבי משה זכות ורבי נתן שפירא – אשר נחשבו לגדולי הדור, שרר יחס של הערכה רבה לצד מחלוקת חריפה על הבנת שיטת הקבלה. בהסכמתו לספר 'טוב הארץ' (ונציה תט"ו) כותב הרמ"ז: "זה ספר כתב ר' מאיר לארץ ולדרים, מלא כרמון רב ונקי, מומחה ובקי בכבשונו של עולם, סובר הרזים וסתרי קדושים, ציר המעלות המקובל הנאמן כרע כאח לי, החכם הנעלה כמוה"ר נתן שפירא איש ירושלים…". מאידך, באחת מאיגרותיו הוא כותב: "אודיעך שרוב כוונות ברכות שחרית לקטן מספר מצת שמורים, והן מסברת כמהר"ר נתן שפירא ע"ה ומדעת נפשו, וכן לא יעשה, כי אין לנו כח לחדש כוונה, גם שתהיה מיוסדת על הקדמה נאמנה…".
מרן החיד"א עצמו מביא את דברי המח"ס 'מצת שמורים' כמה וכמה פעמים בספריו השונים – חיים שאל, לדוד אמת, מחזיק ברכה, דבש לפי ועוד. כמו כן, כתב אודותיו בשם הגדולים.
המחבר המקובל האלוקי רבי נתן בן ראובן דוד (טעביל) שפירא [הירושלמי, נפטר תכ"ז בערך], נולד בקרקוב, ונפטר ברגיו שבאיטליה, היה רב, דיין ומקובל. בשנת תט"ו הוא נשלח על ידי עדת האשכנזים בירושלים לאיטליה, הולנד ואשכנז לאיסוף כספים. נמצא חתום על תעודה בירושלים בשנת תי"ז. הוא חי באיטליה כעשר שנים עד פטירתו.
בספר "גינת ורדים" מאת ר' אברהם הלוי מסופר שרבני ירושלים התירו לו לקחת אשה נוספת פרט לאשתו הראשונה בחתימת היתר מאה רבנים, והוא גר עם שתי נשיו בחצר בית הכנסת הספרדים.
כאשר יצא לשליחות מארץ ישראל לאירופה, הוא נפגש בוונציה עם רבי משה זכות אשר אחר שנפטר כתב את נוסח מצבתו. שם הוא חיבר את ספרו טוב הארץ, והדפיס אותו בוונציה בשנת 1655. חלקו הראשון של הספר עוסק בבירור מעלתה של הארץ ומעלת המגורים בה. בהקדמת הספר הוא כותב כי דבריו מיוסדים על תורת האר"י ותלמידו רבי חיים ויטאל וגם על תורת רבי משה קורדובירו ורבי אברהם אזולאי.
ערך את כתבי האר"י שנכתבו על ידי ר' חיים ויטאל, במקביל לעריכה הנפוצה של בן דורו, ר' מאיר פאפרוש. חלק ראשון בשם מאורות נתן נדפס בספר "פרי עץ חיים", בקוריץ בשנת תקמ"ב. החלק השני של ספר "מאורות נתן" נקרא בשם מחברת הקודש ונדפס גם הוא בקוריץ בשנת תקמ"ג. נקרא גם בשם "ספר הכוונות".
בעלי הספר מרן רבי חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א – החיד"א [תפ"ד-תקס"ו] , מגדולי הדורות הייחודיים שקמו בעם ישראל, שכל עם ישראל על כל פלגיו ועדותיו קרא אחריו: מקודש מקודש ושמו מוזכר בהערצה וסילודין עד עצם היום הזה. כל מקצועות התורה התאחדו בחיד"א למעין שלמות נדירה. הוא היה רב ופוסק, מקובל אלוקי, גאון מופלג, בעל זכרון פנומלי, מחבר עשרות ספרים בלשון צח, שד"ר מפורסם בכל אירופה.
נולד לאביו הרה"ק רבי יצחק זרחיה אזולאי זיע"א (נכדו של המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי זיע"א בעל "חסד לאברהם") ולאמו הצדקנית מרת שרה בת המקובל הרב יוסף מביאלא מגזע הסמ"ע. מנערותו יצק החיד"א מים על ידיהם של גדולי החכמים והמקובלים בירושלים, והוא מוזכר כתלמידו של קודש הקדשים רבינו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הקדוש.
בשנת תקי"ג יצא במסע שליחות ראשון כשד"ר [=שלוחא דרבנן] מטעם קהילת חברון ומסעו נמשך קרוב לחמש שנים, בהן עבר בערי איטליה, גרמניה, הולנד, אנגליה וצרפת. במסע שליחות זו החל אור תורתו להפציע, ורבים וגדולים תהו על קנקנו והכירו בגדלותו, הופעתו הטביעה חותם ניכר בכל מקום הגעתו. כעשרים שנה לאחר מכן בשנת תקל"ג יצא שוב החיד"א לשליחות נוספת מטעם קהילת חברון. גם שליחותו השניה הטביעה חותם עמוק בכל המקומות בהם ביקר. בסוף מסע זה החליט לעקור דירתו ולהשתקע בליוורנו שבאיטליה, והדפיס שם את רוב ספריו.
החיד"א היה מגדולי מחברי הספרים בכל הדורות, כתב למעלה מ-80 חיבורים, בכל מקצועות התורה, אשר מכל אחד מספריו נשקפת גאונותו ובקיאותו האדירה. ידוע במיוחד חיבורו " ברכי יוסף", ההולך וסובב על חלקי השולחן ערוך ואשר השפעתו רבה בתחום פסיקת ההלכה עד עצם היום הזה. ספריו התקבלו בכל תפוצות ישראל וזכו להערכה רבה. את רוב חיבוריו כתב תוך כדי טרדותיו ומסעותיו, כשבידיו ספרים מועטים.
החיד"א נפטר ונטמן בליוורנו, אך מכורח המציאות העלוהו לארץ ישראל להר המנוחות. הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצוק"ל סיפר על נסים גלויים שהתרחשו במהלך הבאת עצמותיו הקדושות ארצה.
'השגות הרמ"ז' על הספר מצויות במספר כתבי-יד, אולם לא נדפסו עד לאחרונה. ההגהות שלפנינו נדפסו בקובץ צפונות, יז (בני-ברק, תשנ"ג), עמ' כג-כז.
[1], ד-ח, [4], ט-יב, כא-פד דף, + [1] דף בכתב-יד בראש הספר ו-[2] דפים בכתי"ק החיד"א בסוף הספר. חסרים דפים ב-ג (תוכן דף ג' הושלם בכתב-יד כנ"ל). 18.5 ס"מ בקירוב.
מצב טוב. נקבי ותעלות עש בודדות. כתם שמנוני בראש הדפים בחלקו השני של הספר. שני נקבים ומחיקה בשער. כריכה עתיקה (אולי מקורית) פגומה מעט.