קמיע עוצמתי ביותר, ארוך ביותר [140 שורות, באורך כ-3/4 מטר] ונדיר במיוחד, המיועד לאישה לשאת אותו עליה למטרות: פוריות, שלום בית, שמירה, הצלחה וכו'. הקמיע כולו נכתב בעצם כתב יד קדשו ובחתימת ידו של המקובל האלוקי רבי אברהם ברזאני, גדול תלמידיו של המקובל האלוקי רבי יהודה פתייה, שאף בחר בו כחתן עבור בת אחיו. דיו על קלף בהיר ומשובח, שנשמר היטב לאורך השנים. [ירושלים], תש"ג [1943].
הקמיע עשוי במתכונת קמעותיו הידועים של מורו ורבו הרב פתייה, אולם הוא מפורט בהרבה ואינו דומה לקמיעות השכיחים, לא בארכו ולא בפירוט הרב של מגוון ההגנות אותן הוא מספק עבור הנושאת אותו, עבור בן זוגה ועבור צאצאיה. לפי ההשקעה הרבה הניכרת בקמיע, הוא נכתב כנראה לקראת נישואין, עבור אישיות חשובה, או בעלת חשיבות מיוחדת אצל המקובל.
ראש הקמיע חתוך בצורת חרוט ובראש החרוט המילה "בהנו" [ב'שם ה'שם נ'עשה ו'נצליח]. לאחר מכן, בחלקו העליון של הקמיע נכתבו בכתב רש"י מטרת פעולת הקמיע ותפילות הצדיק שהקמיע אכן יפעל את פעולתו. לאחר מכן בכתיבה אשורית, רשימה ארוכה מאוד של שמות קודש קבליים, שהם הנותנים את הכוח הרוחני בקמיע, כדוגמת הנשמה בגוף. ההגנות המפורטות בקמיע הן: להינצל ממזיקים, לרפואת הנפש ורפואת הגוף, להינצל מחרדות, לווסת מסודרת, לקליטת הריון, לקיום ההריון, להריון קל, לבריאות לאם ולתינוק ועוד. הקמיע חתום בסופו: "יום ששי כ"ב סיון ה'תש"ג, אברהם בה"ר ח' יעקב ח' משה בראזאני ס"ט".
הקמיע מיועד אמנם להגנה ולהצלחה בכל מגוון העניינים הנצרכים לאישה נשואה, אולם הוא מתמקד בעיקר בנושא הפריון וההריון, והמקובל מפרט בו לפרטי פרטים בהשבעותיו את המלאכים שבקמיע, את האנטומיה בגוף האישה הקשורה לנושא הפוריות וקליטת ההריון וכן את הצדדים הרוחניים והנפשיים הקשורים בהם.
כתיבת קמיעות דורשת כידוע מומחיות גדולה ומסורת מדויקת עד לרמת האות והנקודה, שבלעדי זאת הקמיע כמוהו כאבן דוממת שאין לה שום השפעה (יש המדמים זאת לטעות בהקלדה ולו של תו אחד בכתובת אי-מייל או במספר טלפון). לא זו בלבד שקמיע כזה אינו מועיל מאומה, אלא שהוא מסוכן ביותר ועלול להזיק. לכן חשוב לקבל קמיעות אך ורק ממקובל מוסמך. הקמיע שלפנינו נכתב על ידי אחד מגדולי המקובלים המוסמכים שבדורות האחרונים, שחתימת יד קדשו המתנוססת על גבי הקמיע, מהווה את אישור המקוריות הטוב ביותר.
בתלמוד (מסכת שבת סא:) נקבעו כללים ברורים אלו קמיעות אכן מועילים: "אמר רב פפא: פשיטא לי, תלת קמיע, לתלת גברי, תלתא תלתא זימני – איתמחי גברא ואתמחי קמיע", כלומר: אדם שכתב שלושה קמיעות, עבור שלושה בני אדם, שלוש פעמים והקמיע פעל את פעולתו, רק אז הקמיעות של אותו הכותב מוחזקים כבעלי כוחות רוחניים והם מובטחים שהם יפעלו את פעולתם.
הקמיע שלפנינו נכלל ללא ספק בהגדרה זו. הוא נכתב כאמור בידי אחד מגדולי המקובלים בדורות האחרונים, שנודע בקמיעותיו שהועילו לא לשלושה אנשים בלבד, אלא למאות ולאלפים ולכן קמיעותיו הם בבחינת "איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא" שמובטח שהם יפעלו את פעולתם. ראוי להדגיש כי בסוגיא במסכת שבת (שם) מבואר, שקמיע משומש כעין זה שלפנינו, גם אם נכתב לצורך אדם אחר, סגולתו גדולה יותר מקמיע חדש, מכיוון שאז אנו מקבלים את שתי המעלות גם יחד: "איתמחי גברא" ו"אתמחי קמיע".
המקובל האלוקי חכם אברהם ברזאני [תרנ"ט–תשל"ג], מגדולי המקובלים בדורות האחרונים. נולד בארביל לחכם יעקב ברזני, נצר למשפחת ברזני – שושלת רבנים בקרב יהודי כורדיסטן במשך כארבע מאות שנים. לפי תעודות ומסורות שבקרב המשפחה היה חכם אברהם ברזאני הדור ה-22 לשושלת הרבנים.
חכם אברהם ברזאני היה תלמידו המובהק של גדול מקובלי בבל האחרונים חכם יהודה פתייה ורבו אף חיתנו עם בת אחיו הרבנית לולו. לאחר עלייתו לארץ, בשנת תרצ"ד, התיישב בשכונת בית ישראל בירושלים, שם התקבצו סביבו חבורת המקובלים והמכוונים בירושלים, חכם סלמאן מוצפי, חכם ששון מזרחי, חכם יצחק כדורי, חכם אברהם מונסה וחכמים נוספים ומדי ערב במשך שעות רצופות היו יושבים ולומדים בדברי רבינו האר"י החי ובמפרשים ובמקורותיהם בזוהר הקדוש מבלי שאיש ידע ויגלה את הדבר.
רבינו נודע במיוחד ככותב קמיעות ואלפים התייעצו עימו ובקשו את קמיעותיו וסגולותיו. בספר ילדות בירושלים הישנה (ירושלים 1979, עמ 123) מסופר אודות אחת מסגולותיו: "נוהג היה [המקובל רבי אברהם ברזאני] לקנות בחג הסוכות כמות גדולה של רימונים חמוצים כחמש מאות עד שש מאות במספר את הרימונים הטמין בתנור לוהט עד שהפכו שחורים כפחם לאחר מכן היה כותש אותם עד היותם לאבקה את האבקה היה אורז בנייר דק ובחבילות זעירות פולביקוס ומחלק לנצרכים. אלה שסבלו משלשול היו נוהגים לבלוע סין קורטאר לה סאפרה לפני ארוחת הבוקר שש אבקות כאלה".
מפורסם הסיפור המפעים אודות רוח קדשו של רבינו (מובא בספר בנימין הצדיק, חמ"ד תשע"ד, עמ' 65): "לאחר אותה תפילה שערך [-המקובל רבי יהודה פתייה] בקבר רחל אמנו, הגיעה התשובה ממקור בלתי צפוי. היה זה כאשר תלמידו רבי אברהם ברזאני זצ"ל, ישב בחדרו באמצע כתיבת ספר תורה בסילודין ולפתע התנמנם על מקומו, הקולמוס עדיין היה אחוז בידו והנה נשמע קול מאחוריו: לך ואמור לרבי יהודה כי המלחמה הזו לא תפסק עד שיבוא המשיח! רבי אברהם התנער מן הנמנום, 'חלומות שוא ידברו' אמר לעצמו והמשיך במלאכת הכתיבה. אולם כעבור זמן מה שמע את הקול בשנית קורא מאחוריו. שוב ביטל רבי אברהם את הדבר והמשיך במלאכתו. אולם כאשר נשנה הדבר בשלישית, אחזה בו חרדה והוא קם ממקומו ורץ אל רבו לספר לו על הדבר. רבי יהודה שמע את דברי תלמידו ואז הרים עיניו לשמים ואמר 'רבונו של עולם אנחנו עשינו מה שיכולנו עתה נמשיך ונצפה לביאת משיח צדקנו שיבוא לגואלנו במהרה' ".
מן העניין לציין דבר מעניין בשמו, כפי שהובא ב'תור הזהב' המוסף התורני של עיתון 'הדרך' (גילין 25, ט"ז שבט תשע"ח): "אודות איור פניו של רבי שמעון בר יוחאי המבוסס על מקור מאוחר ככל הנראה מהמקובל הצדיק חכם אברהם ברזאני זצ"ל שמע כי מי שלומד היטב את האדרא יודע כמה סימנים בפניו של רבי שמעון ומהתבוננות בתבנית רואה הוא כי כל הסימנים משורטטים בה אחד לאחד ומכאן סבור חכם אברהם ברזאני כי התמונה המיוחסת לרשב"י קרובה לאמת".
[1] קמיע ארוך וצר, 78X5.5 ס"מ. דיו על קלף. כתיבה מרובעת (חלקה מנוקדת) וחצי רהוטה.
מצב כללי טוב. מעט פגמים בשוליים עם פגיעה באותיות בודדות. דהיית דיו קלה. כתמים. כיווץ קל (אופייני לדפי קלף), בראש הדף.